ימי הסרטן שלי ינואר 2005 - ספטמבר 2007
הקדמה
שאלת אותי למה לכתוב, למה לא לשים הכל מאחורי ודי.
עברו כמעט שנתיים מתום הטיפולים.
למה לנבור ? למה להיזכר בתקופה המגעילה הזו ? כדי לשכוח וכדי לזכור .
כדי לשחרר, ולתת מקום לאוויר נקי להיכנס לתוך הזיכרונות החדשים.
כדי, אולי, להפסיק לפחד שהסרטן יחזור.
כדי ללמוד לחיות עם הפחד שמא הסרטן יחזור.
מאוד מפחיד לשחרר את הפחד, לא להיות על המשמר. כל מחלת חום מקפיצה, כל כאב ראש נראה כמו אפשרות לגידול, שלא לדבר על מיגרנה. לשמור את הפחדים כולם בתוך מסגרת ברורה וגם כדי לעזור למי ששם, שלא רואה את האור בקצה המנהרה, שרואה רק פחד ואימה, שמתקשה להאמין שזה עובר ושיש חיים בתוך הסרטן. אז שתדעי, שתדענה כולן, הסרטן עובר ויש חיים יחד עם הסרטן . נכון שיש כאלו שלא הצליח להן . אבל נראה לי שמהתקפי לב מתים יותר.
חלק מהזיכרונות קשים וחלק נורא מצחיקים, אותי לפחות. במהלך הטיפולים נפגשנו עם זוג חברים, שהקשר איתם די מדולדל. כששמעו שחליתי התקשרו וביקשו להיפגש. אז עדיין הייתי נחמדה לאנשים והסכמתי . ישבנו באיזה פאב וידידתי שאלה אותי בהבעת השתתפות על פניה "את יודעת שאחות של חברה משותפת שלנו נפטרה מסרטן?" ידעתי, אבל זו לא הייתה ממש שאלה מעודדת . בכזה חוסר טאקט לא נתקלתי לפני ואחרי. התאפקתי לא לצחוק או להגיב בארסיות. כשחזרנו הביתה סיפרתי את זה לדודו, כמה צחקנו.
סרטן שד, כך החלטתי, הוא סרטן לייט, יש חמורים ממנו. אם מגלים בזמן אפשר לצאת מזה.
אז מי שתקרא ולא הלכה לכירורג שד, שתלך. ומי שהזניחה בדיקות , שתיקח עצמה בידיים ותעשה מה שצריך . ומי שנמצאת בביצה הטובענית של הטיפולים והבדיקות שתדע שאפשר לנצח אותו . שתמיד, אבל תמיד לא להסתפק במידע ולסמוך על החושים. פעם אחת הקשבתי והתעקשתי והתגלה גוש נוסף, ופעם אחת לא הקשבתי להם, אחרי שהכל נגמר, וחבל . אני סובלת מלימפדמה, בצקת ביד ימין . בלוטות הלימפה בצד ימין הוצאו במהלך הניתוח והניקוז הלימפטי לקוי, למעשה לא קיים כמעט. אני עם שרוול וכפפת לחץ . אם הייתי הולכת על תחושת הבטן הענקית שלי, אולי הייתי נמנעת מהעניין או אולי לא זקוקה לכפפה , אולי , אבל לעולם לא אדע.
אני כותבת לאחר כמעט שנתיים מתום הטיפולים. כלומר אני פה, עדות חיה, נושמת ובועטת לניצחון הזה.
ולמה "ימי הסרטן שלי"? כי הסרטן היה שלי, למרות שכשנכנסים למרתון של בדיקות ולטיפולים מאבדים משהו מהייחוד הפרטי והופכים להיות מטופלת ומקרה נוסף . וגם הימים היו שלי כי למרות שחלקתי אותם עם אנשים יקרים לי, מה שרץ לי בראש היה שלי . לא שיתפתי בכל למרות שסיפרתי לכולם: "יש לי סרטן, אני חולה ואני אצא מזה" המחשבות הכמוסות בימים ובעיקר בלילות היו שלי. שמרתי על הייחוד שלי, חייתי לצידו של הסרטן, לא תמיד בשלום אבל חייתי.
אורנה, חברה טובה, שאלה אותי " מה נעשה עם מי שלא מכיר אותך ואת הציניות וההומור השחור ?" ובאותה נשימה הוסיפה " בעצם מה זה משנה" . ובאמת זה לא משנה. מי שנפלה לתוך סיפור הסרטן חווה פחד ואימה . השמות משתנים, הגיל משתנה אבל המסגרת די דומה אצל כולנו , שחלינו.
זה למה !!!
ויש למה נוסף חשוב לא פחות . להודות לכל אלה שהלכו אתי יד ביד בתקופה הזו . בראש וראשונה לדודו בעלי . בלעדיו אני חצי בן-אדם אם לא פחות . חבר אמיתי . אם יכול היה מוריד את הירח שיהיה לי נוח לקפוץ בלי כבידה . שארגיש קלה וזריזה . לילדי אורן, חן וגל, שהתנהגו כאילו הכי טבעי בעולם שיש אמא חולה בסרטן . לחברי, שלא רק שלא התרחקו בגלל התנהגותי האנטי-סוציאלית בעליל ובגלל שלא תמיד ידעו מה להגיד, אלא התקרבו עוד יותר, שחידשו קשרים שהתרופפו כששמעו שחליתי. לכל מי שתמך בכל דרך שידע.
תודה ענקית ועצומה!!
ההתחלה
טוב. איך מתחילים? לא יודעת. אף פעם לא סיפרתי הכל ברצף מאז ועד היום. התחנות השונות, האנשים השונים. מאזן האימה היה שלי ושלי בלבד. קשה לשים את האצבע בדיוק על הנקודה בה התעורר החשד, אז בחרתי בנקודה בה הדברים היו ברורים לי ורק חיכיתי לתשובה הסופית שאני צודקת.
אמצע ינואר 2005, מקלחת חמה ביום קר . מששתי את השד הימני, ושם הוא היה. גוש קשה גדול ומפחיד. באותו שבוע הייתי אצל רופאת הנשים שלי והיא נזפה בי על כך שכל כך הרבה זמן עבר מהביקור האחרון שלי אצלה . "לא יכול להיות" אמרה "שאתן לך מרשם לגלולות ואת תיקחי על דעתך למעלה משנה בלי לבוא לביקורת . אני לא מוכנה להיות אחראית לבריאות שלך." לא סיפרתי לה שנדמה לי שהרגשתי משהו חשוד בשד. במקלחת ידעתי. זה, זה! זה הדבר המפחיד. לא מזכירים בשם. "המחלה" כך כינו את הסרטן אצלי בבית הורי.
למה קשה לשים את האצבע במדויק? כי מספר חודשים קודם לכן, בעלי היקר אמר שנדמה לו שיש שם משהו . פטרתי אותו בכלום. אבל במקלחת ידעתי , זה, זה!
עשיתי מה שצריך, הגעתי לממוגרפיה. היה מקום ביום בו רציתי לקבוע תור. מקרה? מזמן אני לא מאמינה בצרופי מקרים . חלפו מספר ימים ואז טלפון. בואי ביום ראשון לאולטרא סאונד. הגוש בגרון השתווה לגודלו של זה בשד . לא סיפרתי כלום לאיש. עשיתי את הבדיקה והרופאה אמרה לי כי צריך לעשות דחוף ביופסיה . השגתי במהירות טופס 17 דרך רופא המשפחה שניסה להרגיע אותי, "אולי זה כלום". למחרת בבוקר נסעתי בלי לקבוע תור למכון השד בבי"ח. בדרך התקשרתי למכון ואמרתי שאני מגיעה, לא שידעו מי אני, אבל התשובה הייתה "תגיעי רק קחי בחשבון שתצטרכי להמתין " אז חיכיתי, חיכיתי, קיבלו אותי ועוד התנצלו על שהייתי צריכה לחכות . עשיתי ביופסיה, וכל הזמן אני כמו מנותקת מעצמי. מעין נוכחת נפקדת. פשוט היה מפחיד מידי כואב מידי, סרט מידי, רק שאני בתפקיד הראשי.
האחות שליוותה אותי לאורך הבדיקה ונתנה לי הסברים, ניסתה להרגיע "אולי זה כלום, צריך לחכות לתוצאות", דיברנו על נושא משותף שמצאנו, המיגרנה. היא סובלת ממגרנות עוד יותר ממני. החלפנו חוויות וסיפורים. היא ניצחה. שלה חריפות משלי. היא דיברה כדי להרגיע. לימים תאמר לי שכבר אז הם ידעו שמדובר בגוש ממאיר, לפי צורתו.
אבל ידעתי, מילות ההרגעה שלה לא עבדו כי פתאום, אחרי שהוכנסה המחט והוציאה דגימה יצא איתה גם הפחד שישב בתוכי מאז המקלחת. בשלב הזה דודו כבר היה מעודכן, אבל התנהגתי כאילו זה עניין שבשגרה, אפילו דחיתי את הצעתו להצטרף אלי לבדיקה , לביה"ס הגעתי באיחור כמובן.
עבר שבוע, התקשרו, יש תוצאות . "הכירורגית ששלחה אותך לממוגרפיה רוצה למסור לכם את התוצאות". לא הרופאה במכון כמו שאני רציתי, כמו שהאחות המליצה. זה רק חיזק את התחושה שטוב לא יהיה בשיחה הזו . צדקתי, שוב. דודו ואני הגענו לרופאה והיא הפילה עלינו את השמיים. לא ממש עלי כי כאמור לא ממש הופתעתי , דודו דמע. לא היה לי נעים אז התאמצתי לבכות איתו. לא הלך, אבל קצת התרטבו לי העיניים. בכל זאת יש נוהל מקובל לתגובות אסון. ישבנו בבית קפה. חילקנו בינינו את העבודה. הוא הולך לקופת חולים לקבוע לי תורים לבדיקות שנתנה לי הכירורגית ואני הולכת ליום הורים, הגיוני.
תוך כדי נהיגה התקשרתי לאחותי וסיפרתי לה שאכן סרטן . כן, השתמשתי בדיבורית , לא רצית למות בתאונה. נורא אדיוטי להיהרג בתאונת דרכים כשיש סרטן בשד. עד היום אני מכרסמת את עצמי בסתר שככה בישרתי לה. לדבריה דיברנו והיא ידעה או חשדה. לא זכור לי. בכל אופן הגעתי לביה"ס, יום הורים, זוכרת? פגשתי בחניה את רותי, המנהלת . סיפרתי לה "יש לי סרטן" כאילו אמרתי שחטפתי שפעת קלה . רצתה לשחרר אותי לא רציתי . הייתי צריכה פסק זמן קצר מהחיים שלי, אולי לברוח, לא יודעת . ברור היה לי שלא לחזור הביתה ולא להיות לבד . כבר אמרתי, יום הורים, הגיוני. טלי חברה טובה ויועצת השכבה שלי הגיעה, מיד הציעה להחליף אותי, לא הסכמתי. נגמר. חזרתי הביתה. דודו כבר היה בבית. לא אמרנו כלום.
"עולם כמנהגו נוהג" שרתה עלי מין שלווה של ידיעה. היה ברור לי שלא אמות, שאצא מזה. מאיפה הביטחון? לא יודעת אבל ככה הרגשתי. אולי כי אמא נפטרה שנתיים קודם לכן מסרטן שאכל אותה מבפנים. אמא רצתה למות, אני לא. דודו אמר לי שבלילה ההוא לא ישן טוב, להבדיל ממני ששקעתי לשינה כמו סלע במים. בכיתי מתוך שינה, אמר. ניקיתי את הגוש בגרון. הכל חיכה בחבילה לצאת החוצה. כי בהכרה אני לא בוכה. לא מצליחה, לא מסוגלת, מתביישת, לא יוצא, לא יודעת מה, חוץ מזה שאני לא בוכה.
קבענו להיפגש עם דני ומיכאלה, גיסי וגיסתי. יצאנו למסעדה והחלטנו שאחרי האוכל נספר להם. ישבנו ולקח המון זמן עד שניגש מלצר ועוד יותר זמן עד שהביאו את המנות הראשונות . מנה אחת שכחו. כשסוף סוף הגיע המלצר עם המנות העיקריות הוא נתקל במדרגה והכל עף לו מהיד. אני צחקתי דני התעצבן. חיכינו עוד. אחראי המשמרת הגיע ואמר שהיו איתנו הרבה תקלות הוא מצטער והארוחה על חשבונם. יש !! דודו כל הערב עם פרצוף חמצמץ מנסה לא להראות כלום. מיכאלה שמה לב ושאלה אותי מה קורה לו. "יש לי סרטן" הפרצוף שעשתה תפס את תשומת ליבו של דני. סיפרנו להם. כמובן שלכולם עבר מצב הרוח. לי התיאבון נשאר. סיימתי את הקינוח. סבתא שלי אמרה ש"לא משאירים אוכל בצלחת", אני ממושמעת.
(דודו) רציתי לראות לאיזה תוצאות אפשר להגיע בסוף הדרך (דודו רצה להרגיע אותי מפני הבאות). שרה, שעובדת עם דודו, הציעה לדבר איתי ואף להראות לי איך נראה העסק בסוף התהליך. שרה עברה בעצמה את כל המסלול של גילוי, טיפול, ניתוח ושחזור. היא לקחה אותי לחדר בבית הראל ו"הראתה לי את העתיד". עזר לי.
השלב הבא - טרום טיפול.
נקבעו תורים למספר בדיקות . נקבע לי תור לרופאה במכון השד. הלכנו דודו ואני. נפגשנו עם הרופאה, הביאה את האונקולוגית. הגיעה גם האחות שליוותה אותי בביופסיה והעובדת הסוציאלית.כמעט התאהבתי בכולן. בסיטואציה שונה הייתי מציעה להן חברות. אנשים כל כך טובים, רגישים. ערימות של מטופלים והרגשתי שרק אני שם. שרק אני חשובה. שיש להן עבורי את כל הזמן שבעולם.
הרופאה הכירורגית, יצאה ואמרה "אני מאוד שמחה שאני לא צריכה לדבר על הדברים הלא נעימים. אנחנו נפגש כשיגיע זמן הניתוח" . האונקולוגית, הסבירה לנו את תוכנית הטיפול. כימו ולפי ההתפתחות, כלומר התגובה של הסרטן, נראה מה הלאה. בגדול, הנוהל הוא כימו, ניתוח כריתה חלקית, מילה נוראית לטעמי, הקרנות וזהו . צריך גם כל מיני בדיקות . נתנה לנו הסבר ברור בשפת אנשים לא מלומדה, שנבין. הסבירה על תופעות הלוואי, הכל רשמה על דף בכתב ברור. כתבה גם מכתב לרופא המשפחה. על כל שאלה ענתה ואמרה שאם תהיינה שאלות נוספות שנרשום ונחזור אליה. הגענו עם דף עמוס שאלות . ענתה על כולן בסבלנות אין קץ. ממנה עברנו לחדר של העובדת הסוציאלית בעלת העיניים הכחולות. ממש תפסו אותי העיניים שלה, גדולות מלאות בחום. איתה הייתה האחות "המאמצת" שלי. ככה הרגשתי, שאימצה אותי. דיברנו. שאלנו איך מספרים לילדים. קיבלנו טיפים והזמנה לראות בהם כתובת לכל שאלה ובעיה. הזמינו אותנו לפנות כדי לשאול או סתם לדבר . כל זה לווה במספרי הטלפון שלהן. התחושה הייתה והיא עד היום, שנתיים אחרי, שהן מתכוונות לכל מילה. גם האחות הראשית הציעה את עזרתה ואת כרטיס הביקור שלה. עד היום אני יכולה לפנות אליה בכל עניין.
משם הלכנו למחלקה האונקולוגית. יש לשם הזה, אונקולוגיה, צליל של סוף. אין יותר גרוע מזה, אבל לי הצליח. קבלה אותנו אחות חייכנית, שהסבירה לנו כל מה שצריך לדעת על הכימו. מאוד הרגיעה הידיעה שאני יודעת מה יקרה לי בגוף. אפילו הסתקרנתי לדעת איך אראה עם קרחת. בסרטים זה נראה זוועה. אבל במחלקה, אשפוז יום, באים מורעלים והולכים, ישבו אנשים עם אינפוזיה, חלק הסתובבו איתה במסדרון והיו כאלה שקיבלו צ'ופר בדמות ארוחת צהריים של בית חולים. מה יכול להיות יותר טוב ?
עכשיו מתחיל מרתון של בדיקות: סי.טי., אם. אר.איי., בדיקות דם, א.ק.ג. ועוד רשימה ארוכה. אבל אני לא לבד. יש המון אנשים בבדיקות השונות. אני ממהרת רוצה לסיים הכל אתמול. גם הם. דודו, אין עליו, מפעיל את כל שמכיר, כל מי שמכיר מישהו שמכיר מישהו, פותח את הארנק כאילו אין מחר, מפעיל את כל הקשרים בחברת הביטוח. שום מחיר לא גבוה מידי. העיקר לזרז את הבדיקות ואת קבלת התשובות. לפני זה לא מתחילים בטיפולים, והגוש, שקיבל את שם החיבה "הלובסטר" יכול להתקף ברעב ולאכול אותי. אנחנו ממהרים. אחת הבדיקות נערכה ביום שבת בבוקר. כמו גנבים, יצאנו דודו ואני בשקט מהבית, שהילדים לא ירגישו. חזרנו לאחר כמה שעות. הם עדיין ישנים, לא יודעים מכלום.
כדי לא לתת דבר ליד המקרה הלכנו לקבל חוות דעת שנייה וגם שלישית. הבאנו לרופאים את תוצאות הבדיקות ושניהם בלי לדעת זה על זה ובלי לדעת מהי תוכנית הטיפול שהציעה הרופאה אמרו אותו הדבר. אחד מהם אמר שיש אפשרות לעשות קודם את הניתוח, אבל יש יתרון דווקא בהתחלה של הכימו. "את כמו מעבדה, וניתן לראות באופן כמעט מיידי את השפעת החומר על הגידול" ואני חושבת בשקט בלב "או את חוסר ההשפעה", כי אם הכימו הנבחר לא משפיע צריך לחשוב על משהו אחר.
למה לתת לסרטן שם? כי להגיד יש לי סרטן וזהו זה כללי. נגד מישהו מוגדר אפשר להלחם. אני בכלל לא אוהבת פירות ים. מה בא אלי סרטן? לובסטר זה חתיכת חיה, ארסק אותה.
ההיחשפות והילדים.
בין לבין יש חיים. חן צריכה שאביא לה משהו לביה"ס. שלא אביא? ממש. יום חופשי אני פנויה להובלות. הגעתי אליה למגמה. הבאתי, דיברתי, התחבקנו והלכתי. בדרך החוצה פגשתי את אורנה, המכונה גם אורנה ספורט להבדיל מאורנה אחרת. אורנה חברה טובה כבר מספר שנים. שאלה אותי מה קורה, וסיפרתי לה, לא לפני שהשבעתי אותה לא לומר כלום, כי הילדים עדיין לא יודעים. היא הייתה בשוק, בהלם, ה מ ו מ ה . לא זוכרת איך הגיבה בדיוק, אבל היא כזו רגישה במסווה של צחוקים, שבטח הלחצתי אותה קשות. סיפרתי גם לזוהר וגליה המורות המדהימות של חן לצילום. גם הן היו בשוק. אבל הבטיחו לא להגיד דבר עד שיהיה אישור ממני.
כמו אקסהיביציוניסט, חשפתי את עובדת היותי חולה בפני ערימות של אנשים. כן מוכנים לשמוע לא מוכנים, כאילו אם אספר יהיה לי קל יותר. וכל הזמן אני מרגישה בסרט, לא קולטת שזו אני.
הבדיקות נגמרו. תוצאות? יש. ד"ר עברון מופתעת מהמהירות לא האמינה שנעשה הכל כל כך מהר. "שברתם שיא" אמרה. ודודו אמר שהיה ברור.
מתחילים טיפולים. נקבע התאריך לטיפול הראשון.
עכשיו צריך לספר לילדים. זה הכי קשה. התקשרנו לחן שתבוא הביתה. "לא את לא יכולה ללכת עכשיו לחדר כושר" הערנו את כדור השינה ,אורן, הושבנו את כולם, גם את גל בסלון. דודו ליד אורן, אני ליד חן על ספה אחרת וגל על הכורסה. דודו התחיל לספר לילדים: "לאמא יש סרטן" ונחנק. לא הצליח לסיים את המשפט. אז דיברתי . די בשלווה אני חושבת. לא הצלחתי לסיים הכל כי חן, שחשדה שמשהו קורה, כי מה פתאום אני עושה בדיקות, קמה בבכי, צעקה עלי "ידעתי , שיקרת לי" וברחה בוכה לחדר שלה . רן נשאר דומם ורק החוויר, גל בחר באופציית הבכי. דודו הלך להביא את חן מהחדר ואז אמרתי לאיזה תהליך אנחנו נכנסים. העזרה היחידה היא שתתפקדו כמו שצריך . אל תתנו לי להיות מוטרדת מלימודים ועבודה. פרט לכך החיים ממשיכים. אני חולה אבל אצא מזה. יהיה בסדר. המחלה שלי היא לא סוד. ספרו למי שאתם רוצים. רק בקשה אחת יש לנו מכם וזה שכל שאלה שיש לכם, בואו אלי או לאבא. אם לא תהיה לנו תשובה נבדוק ותקבלו תשובה. אל תחפשו מידע אצל אנשים אחרים". גל שאל באיזו דרגה הסרטן. נדהמתי, מאיפה יודע הילדון, בן 11, שיש דרגות לחרא הזה ?
אמרנו שהחיים ממשיכים כרגיל? אמרנו. אז התלבשנו יפה, אחרי מקלחת כמובן, והלכנו לבת המצווה של עדי, בתה של אורנה. גל בא איתנו, הוא הוזמן. מידי פעם בא אלינו. קצת בכה אבל סה"כ נהנה. דודו פחות. הרבה יותר קל להיות מי שנלחם מאשר מי שנמצא בצד ומשתגע שלא יכול לעשות כלום.
למחרת לא הייתי בביה"ס שוב. עוד בדיקה. כיוון שגל ביסודי, והוא לומד עם אחים צעירים של תלמידים שלי, התקשרתי לטלי וביקשתי ממנה לספר לתלמידים, כדי למנוע רינונים וחרושת שמועות . שאלה מה לספר ואמרתי "הכל". כאשר יומיים אח"כ הגעתי לביה"ס חיכו לי שלטים מהתלמידים. במסדרון, בחדר מורים ובכיתה שלי. כולם מלאים באהבה ובאיחולי בריאות. תלמידים באו, חייכו נבוכים והלכו. לימדתי באותו יום, ואמרתי שאעדר תקופה. שאלו קצת שאלות, עניתי ונפרדתי מהם. אחד הבנים ניגש וחיבק אותי, כאן נפתח הסכר וניגשו רבים לאחל בריאות מלאה עם חיבוק אוהב דואג. זה כל כך מחזק שאני לא יכולה לתאר. חזרתי הביתה עם חיוך.
לפני שפגשתי את התלמידים והשלטים יצאה החוצה דליה, חברה כבר לא מעט שנים. היא הסתפרה לכבודי. כמעט קרחת. חיבקה אותי חזק ואמרה משהו בסגנון "שלא תהיי לבד עם הקרחת" אולי זה קרה כשכבר התחלתי את הטיפולים, לא זוכרת ולא ממש משנה את ההרגשה החמה שיש לי חברים אמיתיים, אנשים, בני אדם שממש אכפת להם ממני לא אשכח לעולם. אני לא רואה את עצמי מעלימה את שערותי כדי לתת לחברה תחושה שהיא לא לבד בגועל.
סיפרו לי אחר כך שאחת הכתות לא הייתה בביה"ס אלא במעבדת מחשבים בביה"ס אחר. גם לשם טלי הלכה כדי לספר להם. המבנה שבו הייתה הכיתה היה בחצר אחד התיכונים שם לומדים בוגרים של החטיבה. תלמידים שלי לשעבר. הם ראו את טלי, רצו אליה ושאלו מה מעשיה. היא ספרה להם. ביקשה שלא יפיצו עדיין את השמועה כי לא כולם יודעים. היו ביניהם מכיתת החינוך הקודמת שלי ומכיתות בהן הייתי מורה מקצועית. רונית, ה"רוזנת", ספרה לי שעדי הגיעה הביתה בוכה. שאלה על מה ולמה הדמעות, עדי ספרה אבל ביקשה לא להגיד כלום עדיין לאחותה שרון כי כך ביקשו. הדבר מאוד נגע ללב. האכפתיות של בוגרי לא רק של התלמידים הנוכחים. אחר כך היו טלפונים מתלמידים וגם שני זרי פרחים מבוגרים. אלו דברים שמאוד מחזקים. כשהייתי קטנה רציתי להיות מפורסמת, גם זו דרך.
דודו שואל את כל העולם מה יכול להקל על הטיפולים. אפילו את האונקולוגית שאל על מריחואנה, נגד כאבים, תירגעי. היא אמרה שמרשם היא יכולה לארגן אבל זה לא ממש יעזור כי בארץ זה לא חוקי. לא עברו יומיים שלושה וכמות של מריחואנה שיכולה להספיק למלא קופי שופ באמסטרדם הייתה בבית מוכנה להקל על תחושות הגועל שאחרי הכימו..
מתוך כל השאלות הגענו לאיזו אונקולוגית הומיאופתית סינית. סינית אמיתית עם עיניים קטנות ומבטא מצחיק בטרוף . דיברה אנגלית בלתי מובנת בעליל, תוך שילוב של המילה חיסון במלעיל. עד שהבנו שהיא מדברת על חיסון טבעי. המילים דג, שנאמרת במהירות, וחיסון הפכו להיות בדיחה אצל שנינו. עשתה לי דיקור נתנה לי ערימה של מרשמים לאיזו תרופה שהיא רוקחת. שלוש פעמים ביום ערימה של כדורים טבעיים. זה אמור להקל על ייסורי הכימו. כמו שאמרתי כל מה שיעזור לשמור על אופטימיות הולך. לגל עזרו טיפולים הומיאופתים נגד דלקות האוזניים אולי גם לי זה יעזור.
משה, רינה, מיכאלה איתם למדתי רייקי בתוספת רקפת כחיזוק הבטיחו שיבואו לעשות לי טיפול אחרי הכימו. רק שאודיע מתי. הודעתי והם אכן באו מספר פעמים. לא זוכרת אם כבר אחרי הטיפול הראשון. לדעתי כן. מה שאני כן זוכרת זה שסמבו קיבל אותם בחשדנות, בעיקר את משה. תמיד מלקק את כולם לדעת והפעם נבח. בכלל נראה ששומר עלי. הלך אחרי לכל מקום. רבץ ליד הדלת וחיכה לי מתוק השחור הזה.
הילדים סיפרו בהדרגה לחברים. חן מייד התקשרה למאיה, החברה הכי שאפשר . "אוחתי" הן קוראות זו לזו . כשיצאנו לבת המצווה הן עמדו בכניסה לבנין מחובקות . מאיה באה חיבקה אותי חזק ואמרה שאם היא יכולה לעזור במשהו שנגיד. תמכה בחן. גל סיפר למורה שלו, אחרי שנתקף בבכי בכתה ובהדרגה לחברים נוספים. אורן ניפגש עם חבר באיזה פאב ואמר לו " יש לי משהו לספר לך ". הוא היה כל כך רציני שאותו חבר שאל "אתה הומו?" היה מצחיק לפעמים.
הטיפולים
התארגנתי לטיפול הראשון כמו לטיול שנתי. תיק גדול, ווקמן עם מוזיקה לרייקי, משהו מרגיע. דיאט קולה וכמובן ספר. הגענו למחלקה האונקולוגית. יש נוהל קבלה. הולכים לחלון המחלקה, מוסרים פרטים, נשלפים מהמחשב, והתיק הרפואי שלי, שהולך ותופח מתוצאות בדיקות מועבר מהעגלה למדף. ואז נגשים לעמדת האחיות. האחות קיבלה אותנו. הסבירה את ההליך. חיברה אותי לכורסא. בחדר היו אנשים שונים. מדברים קוראים, מנמנמים בישיבה. כל אחד ועיסוקיו . קודם כל בדיקות דם. נוהל קבוע לפני קבלת הרעל הדו-שבועי . בודקים את רמת הכדוריות הלבנות. תקין ולדרך. מחפשים וריד. מהבהלה, שלא ידעתי שהרגשתי, שקעו הורידים ולא נודע כי היה לי ולו אחד כזה. וריד. ענת מנסה להרגיע אותי ואני רגועה כך נדמה לי, הגוף מדבר אחרת. מחביא את עצמו מהמחט. לבסוף הסתדר העניין נמצא הוריד הסורר והחומר האדמדם מתחיל להיכנס. היד בהדרגה מתקררת. דודו נשלח לקניות חבל שישב לידי סתם. אני לא מסוגלת לקרוא. המוסיקה מעצבנת אותי. עוצמת את העיניים ולא נרדמת. הפחד מתחיל לעלות ולהציף. האחות לידי בודקת שאין תופעות לוואי. אין, מספיק שיש סרטן.
מחליפה לי את שקית האינפוזיה בחומר אחר, שקוף. "השתן יהיה אדום, אל תתרגשי. זה האדריאה", שמו של הרעל, " עובר מהר". צדקה.
דודו מגיע עם סנדוויצ'ים ואני חושבת בלב "יופי כמו ההיריון עם חן אשמין כמו פיל ים או ליוויתן אם ככה יפנק אותי . כל הרווח של הכימו יעלם" איזה רווח את שואלת? בסרטים כל מטופלי הכימו מאבדים ממשקלם ועלי יושבת ערמה מיותרת של קילוגרמים, שזו הזדמנות להפטר מהם. כמובן, כמו שהבנת, כלום לא פוגע לי בתיאבון. אחרי כשלוש שעות אנחנו בדרך הביתה. דודו בלב כבד וכנראה גם חשש הולך לעבודה ואני הולכת לבצע את מה שאני הכי אוהבת, לישון. קמתי אחה"צ וראה איזה פלא, אני מרגישה טוב. איזה כיף. כל כך פחדתי מהבחילות וכלום. מעולה. כנראה שהסינית המטורפת והרייקי עוזרים.
ואז הגיע הערב. התחיל להיות לי קר. הרגשתי כמו קוביית קרח. הייתי לבושה כהלכה. עם כל הלבוש נכנסתי למטה מתחת לפוך עם מזגן ורעדתי מקור. כל החלונות נסגרים. המזגן בסלון פועל, סאונה בבית ואני רועדת מקור. זה יושב בעצמות. וככל שנעשה קר יותר ההרגשה הרעה מתגברת. מעין תחושה שאכלתי משהו לא טוב. לא בדיוק בחילה, אבל לא טוב לי. אופס, השירותים קוראים לי, כדאי שאגיע מהר אחרת אצטרך לשטוף את הרצפה. הקאתי ואחר כך שוב. פעמיים. לא נורא, הסנדוויצ'ים שדודו הביא יוצאים. הרגשתי רע. לא ידעתי איך יעבור הלילה. היום, שנתיים אחרי, אני לא ממש זוכרת, אבל נראה לי שזה היה הלילה הלבן הראשון.
אחרי הטיפול השני ניסיתי להיעזר באותה מריחואנה. חשבתי שלא אקיא בכלל. אז חשבתי . הקאתי יותר. לא הקל עלי ולא כלום, סתם בחילה וסחרחורת, שהובילה אותי בזיג-זג לשירותים. מיותר מבחינתי.
אני לא ממש קולטת שזו אני. הכל נראה כמו סרט. לפני שבוע בקרוב הלכתי עם מיכאלה להזמין פאה. הבטיחו לי קרחת, ואם אני אראה זוועה כדאי שיהיה משהו לכסות על זה. לפי התחזיות יש לי שבועיים שיער. עוד שבועיים טיפול נוסף. אח"כ כנראה ניתוח להסרת הגוש, סיום הכימו, הקרנות וסיימנו. היום הראשון והלילה עברו. מה מחכה הלאה? אני מתה מפחד אבל משדרת עסקים כרגיל. לא ממש משתפת. גם לא את עצמי. העיקר לא לשקוע. לא לתת לפחדים לנצח. מחשבה יוצרת מציאות. כל סיסמה שתשאיר אותי באופטימיות הולכת.
לא רק כימו וביקורות בלתי פוסקות גם ניאופוגנים, או בארוך יותר, זריקות שמעודדות את יצירת מח העצם, כלומר כדוריות לבנות. הכימו הורג את כל מה שבדרך, ובלי כדוריות לבנות אי אפשר להלחם בסרטן. זריקה אחת כל יום בשבוע שאחרי הכימו. נדמה לי ששבוע הפסקה משמש את הגוף להתאושש מהרעל. בגדול אני אמורה ליצור קשר עם המרפאה של מכבי. הם ישלחו הביתה אחות אונקולוגית שתזריק לי. חשוב להזריק כל זריקה במקום אחר אחרת יהיו כאבים. יש חמש זריקות. ארבע גפיים ותחת. יש הרבה ממנו אז יש מקום. היה מסובך עם אחות מכבי. הזמנים שלנו לא מסתדרים, ולא בא לי ללכת למרפאה, קצת מתפנקת קצת חוששת להיות במחיצתם של חולים "רגילים" שלא אדבק. כל מחלת חום במקרה שלי עשויה ליצור בלגנים לבריאותי המעורערת ממילא.
אמא של תלמיד לשעבר,שעובדת בביה"ס לאחיות בבי"ח ראתה אותי מסתובבת באזור מכון השד. כיוון שהיא בוועד הורים ומכירה את רותי, התקשרה לשאול מה קורה. רותי ספרה ורלי (האמא) שאלה אם יכולה ליצור איתי קשר. רותי שאלה אותי והסכמתי. כיוון שהייתי בכימו התקשרה למחלקה ובקשה שישאלו אותי אם אני בשלה לביקור. הסכמתי. רלי באה, והאחות הראשית, העבירה אותי לחדר הסרטים, שלא הוקרן בו סרט. תנאים של מחלקה ראשונה. כורסאות רכות, מקום לרגליים נחמד. רלי באה והציעה כל עזרה שנזדקק לה . ממש נחמד מצידה כי סה"כ אנחנו לא חברות. חינכתי שנתיים את הבן שלה עד שעבר לביה"ס אחר. בכל אופן, כששמעה שאנחנו מדברים על ההזרקות הציעה לבוא וללמד את דודו להזריק לי או להזריק בעצמה. ואכן באה והשגיחה על דודו שהזריק לי את הזריקה הראשונה. אמרה שכל מה שנזדקק רק להתקשר.
אורן לא מדבר. לא מספר מה מציק לו מה הוא מרגיש. ברור שהוא דואג ומוטרד. הוא לומד צילום. כל הזמן יש להם פרויקטים להגשה. הצעתי לו לצלם אותי כפרויקט. להתמודד עם מה שהוא מרגיש דרך העדשה. את זה לא אמרתי אבל חשבתי. הוא הסכים והתחיל לחשוב איך יצלם אותי. החליט לקחת את הצד האופטימי, כלומר ראה, לפחות ברצון שלו, שאני אצא מזה . שאנצח את המחלה.
הקרחת
שבת, עברו שבועיים מיום הכימו הראשון. כל רעמת השיער המבולגן שלי על הראש. אני בסלון מול הטלוויזיה. העברתי את היד בשיער כדי להזיז אחורנית ונשארה לי ערמת שערות ביד . חשבתי שאני מתה. זה קורה. הרעל מתחיל להשפיע. העברתי שוב את היד ואכן כן. הראיתי את השיער הנושר לדודו והלכתי להתרחץ. במקלחת בכיתי. שוב, לא ממש הצלחתי אבל יצאו לי כמה יבבות. כיביתי מהר את ברז הדמעות, כדי שאם מישהו יכנס למקלחת לא יראה שזה נוגע בי. אורן אמר לי כמה ימים קודם, שלא נראה לו שאכנס לדיכאון בגלל השיער. "את לא טיפוס שישבר מדבר כזה" מחזיק ממני בריון נפשי. לא האמנתי שאתרגש מאובדן השיער אבל התרגשתי. זה פשוט נורא.
למחרת תוך כדי קבלת האינפוזיות התקשרתי למכון הפאות ודיברתי עם הפיאולוג, שם שאני המצאתי. קבענו שאחרי הטיפול אגיע. הבטיח שאם הטיפול יתארך יחכה לי. לפחות זה מה שנדמה לי. יתכן שאמר שאבוא ביום שני. בטוח ששאל אם אני במצב להגיע. סה"כ הרגשתי טוב בשבועיים שחלפו. חוץ מחוסר שינה לא היו תופעות לוואי מיוחדות. אה, כן אני מתקרחת אבל לא מתים מזה.
דודו הוריד אותי בפתח מכון הפאות והלך לעבודה. סיכמנו שכשאסיים אגיע אליו, זה ממש קרוב, ואורן ייקח אותי הביתה. הברנש הגיע, גילח לי את הראש והלך לעשות לפאה "שיפט" אחרון. ביקשתי לראות את עצמי החדשה. הוא אמר שלרוב אינו ממליץ על כך אבל המראה יפה. הביא מראה והתחלתי לצחוק. נראיתי לעצמי כמו אורן . מצא חן בעיני. ההמתנה שיגעה אותי. חיפשתי סיגריה, וכמו שאומר הפתגם "יגעת ומצאת תאמין. " נו מה, כבר יש לי סרטן, מה תעשה הסיגריה? תהרוג אותי מסרטן? כן הומור שחור. הרבה. אוקיאנוס של זוועה. כל אחד מתמודד אחרת. זו הדרך שלי.
הגיעה הפאה. נראית סוף הדרך. דווקא יפה, עם גוונים אדומים בקדימה. לא לחשוד. הלבישו לי אותה על הקרחת, תיקון אחרון ואני בדרך לדודו. הוא התפעל מהראש החדש. אורן לוקח אותי הביתה ביקשתי לעצור בביה"ס, הייתה ישיבת ציונים של השכבה שלי. רציתי להגיד שלום ולהראות את הפאה כולם התפעלו. הגענו הביתה. שאלתי את הילדים אם רוצים לראות את הקרחת. רצו . הורדתי את הפאה שבקרוב תקבל את שמות החיבה פיא'לה, החתול, החתולה (במלרע), חן ואורן ישר אמרו שזה יפה. גל היה קצת מנוכר. כיוון שהקרחת לא הייתה חלקה, אלא זיפית, הצעתי לו להעביר יד על הראש זה קצת הצחיק אותו. אורן ואני ירדנו למטה להצטלם. שיחקתי עם הפאה. זרקתי אותה באוויר תפסתי אותה הוא נתן הוראות ואני קיימתי אותן.
גל לא מוכן שאצא קרחת מהבית. זה מלחיץ אותו. אז אני עם המטרד על הראש. זה מגרד ועוקץ. איך לכל הרוחות הדתיות הולכות ככה ועוד מרצונן כל הזמן? לא שפוי. הלכתי לספר שלי וביקשתי שינקה לי את הלכלוך, הזיפים, מהראש. זה משגע אותי וממלא את המקלחת בקוצים. עכשיו עם קרחת נוצצת ומבהיקה הפאה פחות מכאיבה אבל עדיין מיותרת . גל לא יודע אבל כל פעם שאנחנו יוצאים, באוטו אני מסירה את החתולה ועונדת אותה שוב לפני שעולים הביתה.
אני מתרגלת למראה הבוהק. אבל לא יכולה להתרגל לזה שפונים אלי בתואר הכבוד "אדוני". הלווו? יש לי עדיין ציצי, מה אדוני ? אבל גם לזה התרגלתי . לא טרחתי לתקן את הטועים.
סוף סוף יתרון לכימותרפיה. מאבדים לא רק את שער הראש אלא גם בשאר האזורים המועדים לפורענות . למשך תקופה גופי חלק כמעט גמרי משיער . אין מריטות . סבבה.
בהדרגה גל מתרגל למראה הנוצץ ומאשר לי ללכת קרחת לאן שאני רוצה. אני חושדת שחן ואורן דיברו איתו. לא שאלתי, כי נוח לי. בביה"ס חשפתי את הקרחת בסתר בפני רותי מיכאלה ומסי. רק מיכאלה החמיאה, לאחרות המראה החולה היה קשה. מצחיק. כאילו, מה קשה לכן? אני עם סרטן. ברגע שקיבלתי את האישור לקרחת, הגעתי לביה"ס חשופה. התלמידים שידעו על הפאה, פרגנו בכך שלא התייחסו להעדר השער. הרבה יותר בוגרים מכמה מהמורים. לאחרונה גיליתי כי היו מורים שאמרו שלא הייתי צריכה לבוא לביה"ס קרחת, שהייתי צריכה להתחשב. טוב שלא אמרו לי בפני, כי מלבד העצבים והעלבון מין הסתם הייתי פותחת פה.
השגרה
לא אמרתי, אבל לקחתי חופשת מחלה, כי הבקרים היו לי קשים. לא תמיד הצלחתי לקום. לפעמים קמתי ואז נכבו לי המנועים וחזרתי למיטה. הרגשתי שיותר נכון לי להישאר בבית ולבוא לסירוגין. כיוון שהתלמידים בכתה ט' בדרך לתיכון הם צריכים סדר ולא מורה שלא מתפקדת. והיה חסר לי ביה"ס, והיו חסרים לי התלמידים יותר ממה שחשבתי. אז באתי לגיחות ותמיד שמחו שבאתי ותמיד התעניינו . תמיד הרגשתי שאני חלק מביה"ס ולא איזה אורחת מיותרת.
בימים שלא באתי הייתי בבית או יקירת בתי הקפה. גיליתי את חדוות ארוחת הבוקר. עם חברה או עם ספר. אבל בהדרגה שקעתי . הדכדוך תפס לי בצוואר ולא שחרר את הלפיתה. היו פעמים שהצלחתי להרים ראש והיו פעמים שהלכו ורבו שלא.
האונקולוגית בודקת אותי, מבשרת בשמחה שהגוש התכווץ בערך בשלושים אחוז. וואו. מקום ראשון בחיסול לובסטרים. סתם. ממש שמחתי. הרגשתי שאני על הדרך הנכונה. זה נותן כוחות לעוד הרעלה. להמשך. הגידול מגיב לכימו וזה טוב. טוב מאוד. עוד טיפול עבר. פיכס.
סיגלנו לנו, דודו ואני, מנהג. אני מורעלת, הוא הולך לקניות, חוזר לקחת אותי עם מיץ גזר, שהתמכרתי אליו, והולכים לאכול ארוחת בוקר. משם, הביתה, לישון ולהישאר ערה בלילה. לעשות הכל כדי להרגיש נורמאלים. לקום בבוקר, ללכת לעבודה, לחזור בערב ואני כמעט נורמאלית. לא לישון, לקום מאוחר, להרגיש חלשה לשחק כאילו הכל טוב.
חן. איזו מלאך. לקחה על עצמה את תפקיד האמא. קמה מוקדם כדי לארגן את גל לביה"ס. להעיר אותו, להכין לו כריך לביה"ס, לארגן ארוחת צהריים. וגל. משתף פעולה. לפעמים קצת שכחה שהיא לא באמת אמא שלו ונסחפה עם איומים בעונש וכעסים. נעלבה כשהערתי לה, אבל לא רציתי שתאבד אח והוא אחות. קשה היה להגיד לה את הדברים בלי לפגוע. כי היא עשתה הכל מתוך אהבה ודאגה . גם היא לא לגמרי יודעת להחצין רגשות, וכל כך חשוב לה שיחשבו עליה דברים טובים. אין לי מילים לתאר כמה היא עזרה וכמה אני מעריכה. אני מקווה שהיא יודעת.
כבר אמרתי לך. הרבה אנשים טובים פגשתי בזכות הסרטן. הרבה מעשים טובים. המון כוחות. זה לא כיף גדול לחלות במחלה ממארת. לא כיף גדול לשמוע מהרופאה שיש חמישים אחוז סיכוי למוות. כן כיף להבין שבחרתי לראות את חמישים האחוזים של החיים. היום אני יודעת שהראייה הזו נתנה כוח לילדים שלי, למשפחה שלי. שכולנו למדנו מזה הרבה. גם התלמידים שלי. כן, אני מורה כל הזמן. כל אחד והדפקטים שלו. גם עליהם חשבתי. איך הכל ישפיע עליהם. אפילו דמיינתי את ההלוויה שלי, לא, קרצייה, זו לא סתירה. התכוונתי לחיות, אבל לפעמים יש פיקשושים. נגיד, תאונת דרכים?
חשבתי מה יגידו עלי, ושמחתי שעל המת לא מדברים רעות. אז קיוויתי שיהיה מי שישא דברים, ויזכרו בשטויות שאמרתי ועשיתי ושיצחקו לא רק יבכו. כי נכון שהתפגרתי מוקדם מידי אבל מה שהיה היה טוב. היה בזה משהו מנחם. לדעת שהשארתי חותם מעבר לילדים נושאי הגנים. אבל אלו היו מחשבות קצרות. התמקדתי בלחיות.
עוברים שבועיים מתחילת הטיפולים אולי שלושה שבועות. אני כבר לא זוכרת בדיוק. עדיין חורף וקר לי רוב הזמן. שוב מקלחת חמה להפשיר את הקרח הפנימי ומתוך הרגל אני בודקת את החיה. מה איזו חיה? הסרטן!! ויש לו אח. אני מרגישה גושון נוסף לא רחוק מהמקורי. הלב שלי לא הצליח להחליט עם לדפוק מהר או להיעצר. פאניקה קוראים לזה. שוב הזיכרון בוגד בי. נדמה לי שביקשתי מדודו לבדוק. הוא לא היה בטוח. לדעתי מהפחד. כי אם הגידול מגיב טוב, מאיפה הגיע החדש? התקשרתי למחרת לרופאה האונקולוגית. אמרתי לה במה המדובר, והיא לא התרגשה. קבענו שאבדק כרגיל בביקורת. היה לי כשבוע וחצי לחכות. אני נבדקת. בידיים הקפואות שלה היא בודקת בשקדנות, לא מפספסת מקום שתוכל להקפיא אותי. לדעתה זו צלע, אבל ליתר ביטחון שולחת אותי למכון השד לאולטרא סאונד. אכן גוש.
לוקחים ביופסיה, כדי לשלול סרטן חדש. כי אם חדש אולי צריך לשנות טיפול. כולם מספרים לי כמה זה נדיר. לי בא למות. משנים את הסצנריו הטיפולי. אם דובר על כימו, ניתוח כריתה חלקית והקרנות, עכשיו מדובר על כריתה מלאה והקדמת הניתוח לאחרי הסבב הראשון של הכימו. צריך לתת לגוף לנוח אחרי האדריאה כשבועיים ואז לקצבייה. להיפטר מהציץ הנגוע. התאוששות וחזרה לכימו, ואז הקרנות. מי אמר שמשעמם לי?
מבקשת שיבדקו בביופסיה גם את שני הגושים הזעירים בצד שמאל. אמרו לי שהם שפירים, אין איתם בעיה. אני מתעקשת . לא רוצה לפני הניתוח הפתעות. "שלא תספרו לי עוד חודשיים שגם ציץ שמאל פגום ". הם מסכימים . אחד הגושים כל כך קטן שצריך לשאוב חלק ממנו כמו שעושים בבלוטות הלימפה. ביופסיה זה לא כיף גדול. גם סרטן לא. הביופסיה הראשונה כאבה. הפעם הרופא כאילו הלך על קצות אצבעות. לא הרגשתי כלום.
אבא
אחרי שבוע הגיעו כל הבדיקות. החדש למעשה מחובר לישן בחוטון דקיק, ושד שמאל נקי.
אמא נפטרה לפני כשנתיים מסרטן שאכל בה בכל פה. איך לכל הרוחות אני מספרת לאבא שאני חולה? הבת הקטנה שלו חולה בסרטן. החלטתי לא לספר. יש לי את פאה'לה, הוא לא ישים לב. אה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד. פסח מתקרב, הסדר אצל רבקה דודתי, שהזמינה את כולנו, גם את אבא, כדי שלא אטרח, ואבא רוצה לבוא להתארח אצלנו לכמה ימים. מגעיל, אבל ממש אין לי כוח אליו . אין לי כוח לאף אחד. איך אחזיק מעמד עם הפאה על הראש כל כך הרבה ימים? ואם אמא הייתה בחיים, הייתי מספרת לה? כן. אז גם לאבא. אבל איך? ביקשתי מחנה שתבוא איתי. חיזוק מוראלי. לא היה לי מושג איך אני מבשרת לו את זה. נסענו. פאה'לה מאחור הקרחת לפנים וחנה נוהגת. הגענו. הלב דפק לי כמו מטורף. אבא לא שם לב שזה "שיער בתשלום". התרוצץ כרגיל בין הסלון למטבח. הושבתי אותו על הספה לידי. חנה ישבה על הכורסה מצד שמאל שלי. קפצתי ראש למים "אבא, עשיתי בדיקות שיגרתיות. גיליתי גוש בשד. יש לי סרטן ."
הוא פרץ בבכי, ולא ידעתי מה לעשות, אז המשכתי לדבר. כמו התיאבון גם הכושר הוורבאלי שלי לא נפגע. "למה אלוהים עושה לי את זה?" שאל. באותו רגע הייתי בהלם. מה לכל הרוחות הוא חושב על עצמו. לקח לי זמן להבין שהייתה זו שאלה מתוך כאב נוראי, מתוך אומללות. מתוך חוסר אונים. אמרתי שאהיה בסדר. שאחלים. שאני בידיים טובות. שכולם מטפלים בי ודואגים שלא אתאמץ, עובדה חנה נהגה כדי שלא אתעייף. "ממך למדתי להיות חזקה, להלחם ". לפני עשרים ומשהו שנים אבא חלה. עד היום אני לא יודעת אם זה היה סרטן או חשד לסרטן. ואם זה סרטן, אם היה ממאיר או לא. לא מדברים בבית פולני על דברים כאלו. "זו הסיבה" אמרתי "שקשה לי לארח אותך אצלי בפסח. לכן חנה הזמינה אותך " תביני, חנה גרה בלהבים, דודה רבקה גרה ברמת גן. לא פשוטה לאבא נסיעה כזו. אבל לא הייתי מסוגלת לארח. לא היו לי כוחות. לא דיברתי על הקרחת ועל הניתוח. כשנסענו חזרה הביתה הוא נראה כל כך לבד. כל כך זקן. לא ראיתי את זה. עכשיו אני מבינה ונשבר לי הלב.
למחרת בטלפון דיברתי על הקרחת. יום אחרי על הניתוח. אבא סיפר לכל מי שמכיר שאני חולה. פתאום ראה שיש הרבה נשים שחלו בסרטן השד, חלק מבין מכיריו, ושרדו. סיפר לכולם כמה אני חזקה איך שאני נלחמת. כל יום שיחת טלפון לפעמים יותר. אותו לא סיננתי אבל לא ביקרתי אותו מספיק פעמים. לא אז ולא כשהחלמתי.
צריך גם לספר להוריו של דודו. אבא של דודו, סבא אלי, לא בקו הבריאות. צריך לבשר את הדברים בזהירות. עד שהחלטנו מתי דודו יספר להם, אני עם הפאה על הראש בארוחת ערב משפחתית. סבתא רחל שאלה אם עשיתי משהו לשיער אמרתי לה "כן, אני מאריכה" מיכאלה ואני צחקנו, רחל הבינה שיש כאן בדיחה פנימית, אבל לא הצליחה להבין מהי.
אנחנו בדרך לבדיקה שתבדוק עם אני נושאת את הגן הרקוב שמביא למחלה. האם הסרטן שלי גנטי, ואז חנה צריכה לעשות את הבדיקה והבנות שלנו צריכות להיות במעקב. הבדיקה בבלפור, לא רחוק מסבא אלי וסבתא רחל. לפעמים הם בקופ"ח בלפור. אז דודו התקשר אליהם לבדוק שאין סכנה לפגוש אותם שם, לא הייתה, הם בבית. מזל ,כי את פיא"לה השארתי בבית. הילדים יודעים שהסבים והסבתא לא יודעים דבר אז הם לא פולטים. נכנסנו לבדיקה. הרופאה האונקולוגית הייתה שם. נורא שמחתי לראות אותה והיא לא הבינה על מה הפליאה שלי כי, לדבריה ,אמרה לי שתהיה. אבל אני לא זוכרת דברים חשובים, רק שטויות .. שאלו כמה שאלות, כדי לדעת אם הבדיקה בחינם, יש סכנה גנטית ברקע או בתשלום. כיוון שאמא נפטרה מסרטן ויש לי אחות ובת הבדיקה חינם. נורא חסכוני להיות חולה. המון דברים בחינם. תוצאות עוד כחודש.
עוד מעט הניתוח
דודו כל הזמן בודק באינטרנט. שואל אנשים. לא משאיר דבר לא בדוק. ככה שומע על מישהי, לא זוכרת מי ולא זוכרת איך, שגם עברה את הסיוט שלי. היא בארה"ב. ממתי מרחק מהווה בעיה? מתקשר. מדבר. שולחת מייל ומספרת על הבדיקות שעשתה. בין השאר אם. אר. איי (MRI) לבדוק שאין גרורות, שאין עוד הפתעות. ישבנו בחדר של הרופאה הכירורגית במכון השד. יום שלישי כנראה. סיפרנו לכירורגית ולאונקולוגית על ההיא מארה"ב, שאמרה שחשוב לעשות אם. אר.איי. הרופאה האונקולוגית הסכימה שכדאי אבל "הניתוח ביום ראשון. אין מצב שתספיקו לקבל הפנייה ותור. וגם אם כן. בגלל ריבוי אנשים ייקח זמן עד שתקבלו את התוצאות " דודו לא מכיר את המונח "אין מצב". באותו רגע התקשר לחברת הביטוח שם הוא עובד, הפעיל את כל הקשרים האפשריים, עוד במהלך הפגישה עם הרופאים צלצלו להודיע שלמחרת נקבע לנו תור, הרופאות נדהמו ואמרו ש"אין דבר כזה", אבל יש דברים כאלו , מאהבה. קיבלנו הפנייה לבדיקה. היא יקרה ולא ממהרים לתת הפנייה. כיוון שגידלתי סרטן בשקדנות, הצלחנו לקבל הפניה וחשוב מכך טופס 17. דודו כמובן ארגן הכל, ונקבע תור לביה"ח בירושלים שם יש את הרופאים הטובים יותר וחשוב מכך מכשיר שעושה את ההדמיה לשני השדיים. מה שנקרא שניים במחיר אחד. לא צריך לבוא פעמיים.
נסענו לבית החולים. יצאנו מהאוטו. ירושלים קרה. קפאה לי הקרחת . מיד דחסתי אותה לתוך כובע צמר, שלקחתי ליתר ביטחון. נראית כמו שודד בנקים, אבל לא כאב לי הראש מהקפאת ירושלים. גם את תוצאות הבדיקה הצליח דודו לקבל בערמומיות. המהירות חשובה. הניתוח בדרך. כיוון שכך נקבע לי תור לרופאה הכירורגית יחד עם הרופאה האונקולוגית. עברו על התיק שלי, והועברתי לידי הכירורגית. כל מה שאגיד לא יתאר את הרכות והאמפטיה של האנשים במכון השד.
נקבע לי תור לניתוח. הוסבר לי הכל. אבל מילים, מרגיעות ככל שתהיינה לא מרגיעות. אני מגיעה למחלקה. אמצע אפריל 2005. קצת בלגאן בסוף מקבלים אותי. כרגע החדר ריק אז אני בוחרת במיטה ליד החלון. שיהיה נוף. אז מה אם הוא של החנייה. אח"כ הגיעה בחורה צעירה, גם סרטן לפני ניתוח. זה גיליתי אחרי חודשיים כשנפגשנו במכון השד. ירדתי לקנות קפה טעים בעגלה. פגשתי את גיסי דני שהגיע. לא היה לי נעים לעשן לידו, אז התאפקתי. עלינו לחדרי בעל הנוף, וקראו לי להיפגש עם המרדימה. דני חיכה על הכורסה. כשחזרתי ישן כל כך טוב, שלא היה לי לב להעיר אותו. בסופו של עניין התעורר, פטפטנו קצת והלך. בערב הגיע דודו עם הילדים וערימה של לחמניות עם טעים בפנים. לא זוכרת אם אכלתי . מין הסתם כן. התיאבון נשאר בריא כל הזמן. הוא בריא, אני פחות. בסוף הילדים הלכו, ואני ירדתי למטה לעשן. 20 שנים לא עישנתי, לפני כמה חודשים חזרתי לגנוב סיגריות ומאז האבחון אני מעשנת 10 סיגריות ביום. חולני, לא ככה? לא סיפרתי לאף רופא שלא יהרגו אותי.
בלילה לפני הניתוח ישבתי מחוץ למחלקה,עם סיגריה וחשבתי כמה רע לי. כל כך רציתי לחזור לעבודה. לצעוק על תלמידים. להתעצבן משטויות. הדברים הפשוטים נראים הכי שווים בעולם. לא המוות הפחיד אותי, אלא הדרך. מפחדת מכאבים. מפחדת לאבד צלם אנוש. מפחדת ממה זה יעשה למשפחה שלי, איזה צלקות זה יחרוט בהם. חן וגל כל כך קשורים אלי. אורן בדרכו קשור גם כן . דודו ואני, אנחנו כמעט אדם אחד. אני מכירה אותו. הוא לא יתאהב שוב. לא ימשיך הלאה אלא יזדקן לבד עם הזיכרונות, וזה קורע אותי. הוא לא ילך לדבר עם פסיכולוג. הוא יאכל את עצמו לבד ובשקט. לא הצלחתי לישון. הרופא התורן החמוד עבר אצלי כמה פעמים. הציע לי כדור שינה אבל לא רציתי. למה? כי אני מפגרת, זה למה.
הכניסו לחדר מישהי אחרי תאונת דרכים. כמה רעש . היי, יש כאן אנשים חולים! שקט!! לא אומרת כלום, חושבת את זה. מדליקים אור. היא מקימה מהומות, וכשהפצועה נרדמת סוף סוף היא נוחרת כמו מסור. ממש אפשר לישון. החושך מתחיל להתבהר, היום מתקרב. אני אמורה להיות המנותחת הראשונה. שש וחצי. הרופאה מתייצבת אצלי בחדר לדרוש בשלומי. אני משקרת. "מעולה. מקווה שישנת יותר טוב ממני, שלא ירעדו לך הידיים" היא צוחקת ומראה לי ידיים רועדות. "אבוא לראות אותך עוד לפני שירדימו אותך" היא אומרת. מגיע אח, מזריק לי בעכוז זריקת הרגעה או משהו כזה. נותן לי כדור הרגעה. אני מתיישבת על האלונקה, חצי סלטה לאחור ומתגלגלים לחדר ניתוח. דודו כבר כאן, גם דני ומיכאלה. נוסעים יחד לחדר הניתוח. דודו נותן לי נשיקה ואני בפנים. זאת אומרת במסדרון הפנימי. עוברות מספר דקות ואז אני מוכנסת לחדר ההמתנה, שליד חדר הניתוח. עוברת שעה וחצי או שעתיים ואני עדיין בחוץ, ביקשתי ללכת לשירותים, השלפוחית שלי לא מעניין אותה מה קורה מסביב צריכה פיפי. יופי. אי אפשר לרדת מהמיטה כי קיבלתי זריקה וכדור. מביאים לי כף נעליים של ענק, מלאתי אותה, פיכס. ביקשתי מדודה של י.ע.ל. שתודיע לבעלי שעדיין לא נכנסתי לניתוח. הבטיחו ניתוח של כשעתיים וכבר עבר כמעט הזמן, שלא ישתגע. הדודה יוצאת ונכנסת המרדימה. תורי. הרופאה שם כמו שהבטיחה. "אם אנחנו כאן, את עם סכין ואני בלבוש הנכון" אמרתי "אולי נלך על שאיבת שומן" הרעיון הצחיק אותה. המרדימה לקחה לי את היד ותקעה מחט. הרופאה האונקולוגית החזיקה לי את היד השנייה.
השתעלתי נורא, היה רעש והייתי צמאה בטרוף. אה, כן, התעוררתי מההרדמה. כנראה העירו אותי. הרופאה אמרה לי מאוחר יותר שדיברה איתי ואישרתי לה לצאת לדודו. לא זוכרת אבל עדיין לא תפסתי אותה בשקר אז כנראה שזה נכון. נתנו לי מקל עם בד גזה רטוב. התנפלתי על זה כמו מטורפת. כמה הייתי צמאה. לא מרשים לי לקום, לא לשתות, רק לשכב ולהיות יפה. מוציאים אותי למחלקה. דודו בחוץ . גם חנה אחותי עם החולצה הכתומה. נכנסנו לרכב שמוביל אותי למבנה של המחלקה. היה לי צבע של קיר שזקוק דחוף לצביעה מרוב שהוא אפור. לא כאב לי כלום. לא נורא. אפילו שאלתי את דודו "איפה הכתומה?" וחנה נופפה לי ביד מהצד "אני כאן".
הגעתי למחלקה. גולגלתי למיטה . נרדמתי והתעוררתי כל הזמן. אין כמו שנת נרקוזה. טמטום חושים מוחלט. באו כל מיני. ביקשתי שלא יבואו ואכן הקשיבו לי. אני הבוס. משאלתי היא פקודה. אין, אין על הסרטן. אני יודעת שאני נשמעת קצת מרושעת וקצת יותר מגזימה. ולא שניצלתי את המחלה אבל מסביבי כולם כרכרו והלכו על ביצים אז זו הייתה התחושה. אני בטוחה שאם היה מדובר בחברה שלי ולא בי, הייתי מתנהגת כמו שהתנהגו איתי . בזהירות ובהתחשבות "בגלל המצב". זה טבעי . אני לא לועגת לאיש אני מנקה פילטרים.
גם הרופאה הייתה בין המבקרים. עלתה לשאול לשלומי, לספר לי שהצחקתי אותה לפני ואחרי הניתוח. לפני זכרתי,אחרי הניתוח לא זכרתי כלום, הייתי תחת סמים, מה שמנקה אותי אוטומטית מכל אשמה. אמרה לי שהוציאה די הרבה בלוטות לימפה, כי הן היו מוגדלות" אני לא משאירה אויבים בשטח" אמרה. יתכן שאמרה לי את זה במרפאה בביקורת. לא זוכרת.
ואז זה הגיע. מה שלא עשתה הכימותרפיה עשתה ההרדמה. עלה בי גל בחילה וזינקתי כחתלתול צעיר אל ה"כליה" שהכינו לי כדי להקיא בתוכה. חן . שוב היא. החזיקה אותה בזמן שאני השפרצתי לכל עבר. הקטע הוא, שהביאו את הכליה עטופה במשהו ובלהט ההקאה לא שמתי לב. מזל שהייתי בצום מחצות ביום הקודם ושעתיים אחרי הניתוח הרשו לי לשתות מים במשורה, אז לא היה הרבה חומר. חן בכל אופן חטפה לא מעט, לא אמרה כלום. הלכה לשפוך הסחורה ולשטוף את עצמה. כשהעלנו זיכרונות אמרה שלמרבה הפלא לא הגעלתי אותה. את עצמי כן. הקאתי עוד כמה פעמים. גם הבחורה הצעירה ששכבה איתי בחדר הקיאה והיו קולות נעימים בחדר. בסוף זה נגמר.
מסתבר שבזינוק הנמרי שלי הצלחתי לפתוח לעצמי איזה תפר במקום שאין יותר שד. היה שם סימן אדום די גדול. דם. אחות סימנה אותו והשגיחו שלא יגדל. אני כולי חבושה. לא רואה את האין שד לא מרגישה כלום. אמרו לי שתבוא אחות פיזיוטרפיסטית, לתת לי תרגילים ליד באזור המנותח כדי שלא תהיה לי מוגבלות בתנועה. כבר אחרי הניתוח שכבתי כשיד ימין מקופלת מתחת לראש. הגיעה, נתנה תרגילים, עשיתי הכל. שנה קודם סבלתי מכתף קפואה, כתף ימין, בקושי הזזתי את היד, לא רציתי שידור חוזר.
האחות ממכון השד יחד עם העו"ס באו לבקר. שאלו אותי עם אני רוצה שמתנדבת מהאגודה למלחמה בסרטן תבוא לבקר אותי, לדבר איתי לספר וכו'. אני לא. מה אני צריכה צרות של אחרים? יש לי את שלי תודה רבה. אז סירבתי. הן נראות מודאגות, אבל אני מסבירה להן שיש לי סביבה תומכת ונא להירגע. "חוץ מזה. תמיד אני יכולה לפנות אליכן". כמה הן חכמות ואיזו פרדה עיקשת אני. כמה כאב לב יכולתי לחסוך לעצמי, אם רק הייתי מרפה קצת מהעמדות הפנים ומקשיבה לעצמי במקום לחשוב על כולם מלבדי. לומדים.
לפעמים שגרה זה רע.
שוחררתי הביתה. הלכתי לאט לאיזה ספסל ודודו הלך להביא את האוטו. כל כך רציתי להיות בבית. יש לי עכשיו זמן החלמה עד המשך הכימו. נקבעו לי תורים לביקורות. רק הביתה. הגענו. גל חזר מביה"ס שמח שאני בבית. גם האחרים. הרגשתי לא שייכת. הכל מתנהל רגיל ואני שקועה בעצמי. איזה באסה. מה באסה? האמת שאני לא יודעת. שאני ככה, שהכל רגיל ודבר לא השתנה, שלא רואים שאני על הפנים, שאני אני ובכלל, החיים מסריחים. "שאני אגיד? בחיים לא !! "
לדודו יש יום כיף מהעבודה. הוא רוצה להישאר בבית. לשמור עלי. חנה מתנדבת לבוא לעשות עלי בייביסיטר. היא מגיעה ואנחנו צוחקות יחד הרבה. לא זוכרת על מה ולמה, אבל זה מצב כרוני. אנחנו נכנסות למיטה וישר מתחילות לצחוק.
יש לי נקז אחד בצד ימין. מטרתו לנקז את הנוזלים שמצטברים לאחר הניתוח. יישאר אצלי שבוע שבועיים. תלוי בכמות הנוזלים. הראו לי איך לרוקן אותו, איך למדוד את כמות הנוזלים. חשוב כדי לראות איך מתקדמת ההחלמה, וכדי לדעת מתי להוציא אותו ממני. בקושי יש נוזלים בנקז, אבל אני שומעת בבית החזה הימני קולות של מים, כמו מימיה. הלכתי לבית חולים, למחלקה הכירורגית . בדקו אותי, והוציאו את הנקז. הפתח בתפר מונע יצירת ואקום שמושך את הנוזלים החוצה. "זה יקרה לבד" הבטיחו לי . זה לא קרה.
בהדרגה שקעתי בדכדוך. לא רוצה לראות אנשים. לא רוצה שיבואו מבקרים. לא עונה לשיחות בנייד, לא בטלפון. מסננת חופשי. דודו מודאג. רואה שמשהו עובר עלי, אבל לא יודע מה להגיד ומה לעשות. לכאורה אני בסדר, אבל ברור שלא. במכון השד מנסים לדובב אותי, אבל אני כספת. הכל טוב, משובח . טניה מציאה שנשתמש בקלפים טיפוליים, אני מסכימה. היה מעניין. רואה שיש לי תקווה, כי אני מסתכלת הלאה לכיוון זיקנתי.
אני מקצרת פה מפגשים ושיחות, אבל הרעיון הכללי היה ששמרתי על חזות עליזה כל הזמן. צחקתי, סיפרתי בדיחות. קראתי לעצמי חד-שד, כמו חד-קרן. הייתי מתקבלת במכון השד בשמחה. תמיד צחקתי, תמיד הגעתי עם בדיחה. תמיד דיברתי על מי שמסביבי לא עלי. ליתר ביטחון. שלא יגלו את האמת. שאני לא אגלה את האמת.
לפני מספר ימים חן הראתה לי שגם היא כותבת. על התקופה האפלה הזו. היה מוזר לקרוא אותה. אנחנו זוכרות אותם דברים בערך, אבל אחרת. כמו שאני מדברת על כמה היא לא מראה כלום, היא כותבת עלי. זה מוזר. שמה אותי כל כך גבוה. כל כך דמות מופת. רק שלא תתאכזב. אני רק בן אדם.
הייתה תקופה, עוד במהלך הטיפולים שהייתי בטוחה שבשנייה שאסיים את הטיפולים אתנדב באגודה למלחמה בסרטן או באגודה של אחת מתשע או במכון השד או באונקולוגיה . אדבר עם נשים. אעודד. וכל הזמן הצוות ממכון השד הרגיע אותי. חכי. תחלימי. קחי את מרחק הזמן.
איזו תקופה אחרי הניתוח יצרה איתי קשר תלמידה לשעבר, מאוד לשעבר. "אמא חלתה בסרטן השד. את מוכנה לדבר איתה? היא אמורה לעבור ניתוח בקרוב ואז טיפולים. היא מפחדת ובדיכאון מהרעיון של הקרחת" זו בחורה שהייתה מאוד קשורה אלי בחטיבה, כשפנתה אלי הייתה חיילת בתחילת השרות. אמה הכירה אותי. הלכתי אליה לבי"ח יום לפני הניתוח. היא מאוד שמחה. דיברתי אתה, הייתי כמובן עם הקרחת. "אני לא אלך עם קרחת" אמרה. הראיתי לה את האין שד, ואמרתי לה שמתרגלים, לא סוף העולם, הכל. הרגשתי שעזרתי. ההרגשה הזו ממש טובה. עדיין לא לקחתי כדורי "מצב רוח". במכון השד חזרו והזהירו אותי לא להיסחף. "אל תפני מיוזמתך, חכי שיפנו אלייך ". משום מה, הפעם שמעתי בקולן מייד, אולי כי זו הייתה מישהי שהכרתי.
ואני לא מבינה מה הבעיה של כולם. אני רוצה לעזור, לדבר עם נשים שעוברות את זה. היום אני יודעת למה חשוב היה לחכות. אבל אני מקדימה את המאוחר. כואב לי קצת. יש תנועות שקשה לי לעשות. אבל אני לא מוותרת. עושה תרגילים עם היד, רק שלא תקפא לי. שלא אחזור אחורנית. מספיק הסרטן הזה, לא צריכה גם בעיות אורטופדיות. למי יש כוח לטפל בעוד משהו ?
התפר שנפתח קצת באותה קפיצה חתולית שלי אחרי הניתוח לפני ההקאה הראשונה לא נסגר. כל שבוע בערך אני במכון לביקורת. הביאו אחות מומחית לטיפול בכל מיני פצעים שלאחר ניתוח. לדברי הרופאה הכירורגית בעוד היא סתומה בנושא הרי אנה מומחית. האחות התגלתה כאדם מקסים ולבבי. תמיד מחייכת או צוחקת, מדברות על ספרים. פעם אחת כשחשבה שרציתי ממנה משהו, והיא הייתה עסוקה התקשרה אלי לנייד לבדוק מה היא יכולה לעזור לי. מקסימה. קיבלתי הוראות שימוש בפצע. כלום לא עוזר. נראה לי שהמקום מסריח. חזרתי לאחות. לקחה דגימה מהבור הקטן שהיה לי ב"אין שד", ושלחה למעבדה. במקביל נתנה לי נוזל, לא זוכרת איזה, שהריח כמו כלור, לניקוי המקום. כשחזרו התוצאות מהמעבדה התברר שצדקתי. היה שם זיהום, לכן הריח הרע. יש!! שוב אני צודקת. קודם הגוש הנוסף ועכשיו הזיהום. "אולי אלמד רפואה"? לא, לא כדאי. לא רק עכשיו, גם אז בשידור ישיר לא זכרתי שמות של תרופות, משמעות של בדיקות. אני יכולה להוות סכנה למטופלי העתידיים. ירדתי מביה"ס לרפואה וחזרתי לבדיקות ולטיפולים. הפצע לא נסגר. הגוף הרוס מהכימו שניתנה קודם לניתוח, אז הוא מחלים לאט. אם הגוף שלי היה אוטו, התקדמות כל כך איטית הייתה מזכה אותו בקנס על חנייה תוך כדי נסיעה.
המשך הטיפולים והחיים.
מתחילים לדבר על חזרה לכימו. אין ברירה. החיה אומנם נעקרה ממקומה והותירה אותי במצב של "חד שד", אבל אולי פיזרה אויבים בדם, שממשיך לרוץ לי בגוף, וזה לא מומלץ. הטיפול למעשה לא השתנה, רק הסדר. הניתוח הוקדם "בזכות" הגוש הנוסף שהתגלה, אבל נשאר לי סבב של 12 טיפולי טקסול (TAXOL) וערימה של הקרנות. חזרה לרופאה האונקולוגית. קיבלתי מרשם והלכתי לבית מרקחת לקנות את הרעל התורן. שם לא נותנים בקלות. מעבירים את המרשם לאישור, כאילו איזה רופא ישתגע עד כדי כך שייתן סתם מרשם לתרופה הזו, וכאילו יהיה חולה שעל דעתו ייקח דווקא טקסול. אבל לא ממש שואלים אותי. האישור ייקח כשבוע. אני בלחץ. מנסה לשכנע את הרוקחת שתתן לי את התרופה ופתאום מתחילה לבכות, בלי שליטה. אני כל כך מפחדת שיקח זמן עד שהאישור יגיע ואני אפספס את מועד הטיפול והכל ידחה בשבוע. לא מצליחה להירגע, וכמו מפגרת מתנצלת על ההתפרצות שלי כי "נורא קשה לי גם ככה ועכשיו ההמתנה לאישור". עד שנרגעתי. לא ממש הצלחתי לדבר אז הלכתי עוד שנייה וחצי אני מתחילה את הטיפולים, מה קורה להם? בלי טיפול אני בדרך לחברה - קדישא. האישור מגיע ואני קונה את התרופה. טוב, לא ממש קונה. בזכות היותי חולה אונקולוגית התרופות על חשבון הבית.
אחרי פעמיים שקניתי את הטקסול הגעתי להסכמה עם בית המרקחת שאקנה כל פעם כמה מנות, אשמור אותן במקרר ולא אצטרך לבוא כל שבוע. נהדר. חזרתי מאחת "הקניות" והלכתי לנום את שנת הצהריים. כשקמתי אמר לי גל שהגיעה מישהי מבית המרקחת ואמרה שהיא צריכה להחליף לי את התרופה כי נפלה טעות. מה נפלה טעות??? אני כמעט נפלתי. התקשרתי לבית המרקחת. מסתבר שאיכשהו נתנו לי בקבוקים לא נכונים. מינון שונה. דבר כזה יכול להרוג בן אדם. בהנחה שבאונקולוגיה לא היו שמים לב, כאילו אם בבית המרקחת טעו... למזלי הבחינו בטעות בזמן ותיקנו מיידית. מאז כמובן קראתי את הכתוב על הבקבוקים בתשומת לב מרבית. וגם קיבלתי יחס מועדף בבית המרקחת כשהייתה הרוקחת שטעתה.
חוזרים למחלקה האונקולוגית. עכשיו הטיפול שונה. מסתבר שלטקסול יש כל מיני תופעות לוואי מלבד אלו שהוזהרתי מראש. אילו? נמלים בקצות האצבעות, לא נמלים אמיתיות, מפגרת, תחושת נימול. גם בכפות הרגליים. לפעמים זה נשאר לעולמים. גלי חום . ציפורניים שמשחירות, לעיתים מתרוממות אפילו נושרות. כיף אמיתי. במהלך הטיפול צריך לשכב על מיטה. לא עוד כורסאות. לא להתרוצץ עם האינפוזיה במחלקה. לרבוץ בשקט. לקרוא או לראות טלוויזיה נטולת קול, לישון, לדבר, רק לא לזוז . לפני קבלת הרעל ואחרי נוהל ספירת דם, מקבלים כדור קטן סגול. משהו מרגיע. אני דווקא רגועה. אני לא חדשה. האחיות במחלקה מכירות אותי, יש לי ספר, הכל טוב. אין הנחות. סמים חובה. כמה זמן !!! שלא כמו הטיפול הראשון הטקסול זז לאט. ממש לאט. נרדמתי. היה לי קר. בחוץ חמים. הקור בעצמות מאוד אפיין את ימי הסרטן שלי.
דודו לקח אותי הביתה. נרדמתי כמו בול עץ, דוב בחורף, מרמיטה בקיץ. שינה עמוקה נטולת חלומות, נפלאה. רוצה עוד כדורים סגולים. בזמן שישנתי ניסו המון אנשים להשיג אותי. ניסו. חן באיזה שלב עזבה הכל ורצה מהעיר ברגל הביתה כי דאגה. דודו היה על קוצים וחיכה להודעה מחן מה קורה איתי. הרופאה האונקולוגית התקשרה לספר על תוצאות הבדיקה הגנטית. המון שיחות שלא נענו. חזרתי לרופאה וביקשתי עוד מה"ממתקים" שנתנו לי כי ישנתי נפלא. זה הצחיק אותה משום מה. אני שלילית, אני לא נושאת את הגן המקולקל. כמה שימחה תשובה כזו יכולה להעניק. ירדה עלי שלווה ושמחה אמיתית. התקשרתי לכל מי שצריך. כולם שמחו. חן הכי הרבה. דודו קצת כעס שנעלמתי ככה אבל התאפק לא להגיד כלום. ברור שהלילה היה לבן בהיר. אחרי 7 שעות שנת צהריים הלך הלילה.
במקביל אני עדיין בביקורת. מטפטפת לחור את מה שקיבלתי וממלאה אותו בגזה. בהדרגה האזור התייבש והחלים. לא נסגר. ניצלתי כל הזדמנות להגיע לביקורת, ככה הרגשתי שמורה ומוגנת. כי מה יכולתי לעשות חוץ מלמסור את הוריד לאינפוזיה? אז שיגעתי את מכון השד בהופעות בלתי פוסקות שלי. וכמה סבלנות הייתה להן אלי. מזל שלי.
במסגרת הטיפולים החד-שבועיים אני מתיידדת עם מישהי. אנחנו שומרות זו לזו מיטה בחדר טיפולים, שיהיה עם מי לדבר. האחיות מתבלבלות ביננו בגלל השם וקצת המראה. זה מצחיק כל פעם מחדש.
אני יושבת בחדר של העו"ס.הגרון חנוק לי. לא מצליחה לדבר. מגניבים את הרופאה דרך הדלת שמחברת בין שני החדרים, שתבדוק אותי בלי שאחכה בתור. היא רואה אותי ואומרת "סוף סוף נפל לך האסימון?" ומניחה יד על הראש שלי. החזקתי בכל הכח שלא לבכות ואמרתי משהו אדיוטי כמו "זה לא זה, הוא נפל מזמן". בשלב הזה לאחות נמאס ממני. היא קמה "אני כבר חוזרת" יצאה וחזרה אחרי מספר דקות. אני עם הפנים ברצפה, לא מעיזה להרים את העיניים שלא אבכה. "קבעתי לך תור בפסיכיאטריה עוד יומיים" אמרה את השעה. למעשה לא השאירה לי ברירה. זאת אומרת יכולתי להגיד לה שלא, ומה פתאום, ושיצאה מדעתה ושאר מיני חוכמות כאלו, אבל כנראה הבנתי שמספיק. רציתי שיגידו לי מה לעשות ואיך, כי ממש לא אהבתי את השפיפות שנכנסתי אליה ולא הצלחתי לצאת ממנה.
אז הלכתי.
ישבתי והמתנתי לתורי. היה לי ספר כמובן ודיאט קולה גם. ציוד חובה בתקופה האחרונה, יותר מתמיד. יש איתי ספר צמוד לכל מקום שאני הולכת, עכשיו דאגתי שיהיה לי ספר עבה ולעיתים הלכתי עם שניים. אין לי מושג מה קראתי. נגמר אחד, התחיל השני. לפעמים הם התמזגו זה בזה, העיקר לא לחשוב. ניסיתי לקרוא אבל לא הצלחתי להתרכז. "מי זה הפסיכיאטר הזה? " "הוא יחשוב שהשתגעתי? "" ואם ייתן לי כדורים ואני אתמכר, מה אז?" המון מחשבות מהסוג הזה בתוספת כמה מרדניות שדחקו בי לקום וללכת. אבל הסקרנות ניצחה, ומזל שלא חיכיתי הרבה זמן. נכנסתי. האיש היה חביב ביותר. כשדיבר הזכיר לי את צדי צרפתי, בגלל הכאילו היסוס בטון הדיבור. שאל פרטים עלי, על המחלה ושוחחנו. הציע לקיים שיחות עם פסיכולוג/ית בשילוב עם כדורים נוגדי דיכאון. לא להאמין אבל אני ביקשתי. מצאתי את עצמי מספרת לו כמה לא טוב לי, כמה קשה לי להתמודד, על חוסר הרצון להיות שפופה כל הזמן. הזכרתי שאמא הייתה בדיכאון וגם סבתא היו לה דיכאונות, משהו משפחתי. דיברתי על תחושת המחנק בגרון, על הרצון הלא ממומש לבכות כל הזמן וכך הלאה. רשם לי כדורים, מה שכיניתי "כדורי מצב רוח", וקבענו פגישה שבועיים לאחר מכן. יצאתי בהרגשה טובה, כי עשיתי משהו למען עצמי. מיד שלחתי אס.אם.אס לאחות ממכון השד ועדכנתי אותה. אפילו כשלא הגעתי למכון הזכרתי את קיומי. בביקורת הבאה דיברנו על כך שהלכתי. הצוות מאד עודד אותי להמשיך ללכת ופירגנו לי. הרופאה כמובן קיבלה עדכון מיידי.
שבועיים אח"כ חזרתי לפסיכיאטר. מצב הרוח שלי היה טוב בהרבה, ואמרתי זאת. אמרתי "אולי עצם המחשבה שאני לוקחת כדורים משפיעה עוד לפני שהכדור משפיע כימית ?" התגובה הייתה שזו חתיכת תובנה וביקורת עצמית גבוהה. גם הדברים האלו עשו לי טוב, כי התגלה לי שאני חושבת שוב. אחרי כחודש וחצי אמרתי שאני רוצה לשלב שיחות עם הכדורים. הרגשתי מוכנה. הבטיח להתייעץ עם עמיתה למחלקה ולהתאים לי מישהי . "אם לא יהיה קליק, אם תרגישי שלא מתאים לך תגידי ונמצא מישהו אחר. תוך שלוש פגישות תדעי". הייתה בזה הרגשה מנחמת לדעת שאוכל להחליף מטפל/ת.
לא הספקתי להתקדם 100 מטר בנסיעה והתקשרה מישהי, הציגה עצמה בתור, אקרא לה פ', כי זו האות הראשונה של פסיכולוגית, ואמרה שקבלה את מספר הטלפון שלי ממנו . קבענו פגישה. היה לה קול קטן בטלפון. ניסיתי לדמיין איך היא נראית, כשהגעתי לפגישה היא נראתה אחרת. מצא חן בעיני מיד משהו בחיוך, בשקט שהקרינה. מספר פרטים טכניים והתחלנו לדבר. השיחה קלחה, לא היו שתיקות מביכות. הרגשתי שאני במקום הנכון. הרגשתי שיש עוד מישהו ששומר עלי. וזו הרגשה טובה. קבענו פגישה אחת לשבוע. הפכתי למאמינה. כל שבוע התייצבתי, נלחמתי באין חנייה ולא ויתרתי, הרגשתי שהפגישות נותנות לי כוח.
כדי שלא ישעמם לדודו הצלחתי באחת הפעמים לשכוח את הטקסול בבית. בבוקר יש פקקים מטורפים בכניסה לבית החולים, ועד שהגענו, כל עיכוב מאריך את השהות שלי במחלקה. מפגרת . דודו חוזר הביתה אני למחלקה, שייקחו בינתיים דם לבדיקה. אותה פעם נשארתי במחלקה עד הצהריים, מה שאומר שהפסדתי את פינוק ארוחת הבוקר. דודו דאג להאביס אותי בבית.
הייתי כבר לקראת סוף הטיפולים. נמלים בכפות הרגליים. ספירות דם סבירות. יש לפני עוד כעשרה טיפולים, אולי פחות, לא ממש זוכרת. כשהגעתי לפ' השער עדיין לא החל לצמוח. לשמחתי, הציפורניים נשארו במקומן. מישהי שהתיידדתי איתה במחלקה סבלה קשות מהציפורניים, הן השחירו וחלקן התרומם. היה לה קשה לרכוס כפתורים למשל.
באחת הפעמים תוך כדי ההרעלה, הוכנסה לחדר מישהי חדשה. אחות הגיעה לדבר איתה. היא הייתה אחרי ניתוח לפני תחילת הכימו. הוילון לא ממש מכסה על הקולות. השיחה שהאחות ערכה לי ולדודו בפרטיות נעשתה בחדר. קצת חוסר רגישות, אם את שואלת אותי. כשהגיעה האחות לקרחת, פרצה האשה בבכי. היא מאוד מטופחת וכנראה השיער היה לה משמעותי. אני כבר קרחת מס' חודשים. כשהלכה האחות קמתי מהמיטה ושאלתי אם אפשר לדבר. הגברת הייתה עם בתה ובעלה. שלושתם מבוהלים. ספרתי על החוויות שלי מהכימו, הראיתי לה את הקרחת, נתתי לה את מס' הטלפון של הפיאולוג שלי, וניסיתי להרגיע אותה בעיקר. הצלחתי. היא צחקה, הם הודו לי והרגשתי ממש טוב עם עצמי.
יתכן שזה היה כאשר כבר הייתי בטיפול אצל פ' יתכן שקודם, לא זוכרת, לא שזה משנה. זה חיזק לי את ההרגשה שאני חייבת להתנדב. זוכרת שאמרו לי לא למהר? צדקו . למרות ההרגשה הטובה שקיבלתי. אז עדיין לא הבנתי למה. צריך את מרחק הזמן, צריך ללמוד לשמור מרחק ולא לתת לאמפתיה להטביע בים הרגשות. וזה דבר שלומדים. אני לא טובה בזה. אז עזרה פה ושם . לדבר לא על בסיס קבוע עם מי שצריכה זה בסדר, אבל ללכת לבי"ח כדי לפגוש נשים במצבי, היום אני יודעת שזה לא בשבילי. לאחרונה פנתה אלי חברה של חברה, התייעצה שאלה. אמרתי מה שידעתי, שאלתי עבורה וחזרתי עם תשובה . זה בסדר, היה לי טוב לעזור לה, אבל אם היא לא תפנה אלי לא אצור איתה קשר. כדי לא להישאב.
הביקורות הקבועות אצלהרופאות שלי מחזיקות אותי אופטימית. יש מישהו ששומר עלי. גם ההליכה השבועית לפ' בתוספת הכדורים עוזרת לתחזוקה. נכנסים לשגרה. מתרגלים למחלקה, הפרצופים לא זרים, אפילו מרחמים קצת על מי שחדשה בסרטן. אני ותיקה. כבר כמה חודשים בעסק, כבר אחרי הניתוח, מתקרבת להקרנות. יש לי פלומה על הראש, מה שאומר שאני בדרך להורדת שער אצל הקוסמטיקאית, אבל יש עוד זמן לזה.
הציעו לי טיפול פינוק לפנים. מסתבר שיש אישה שמגיעה אחת לשבוע למחלקה, ובהתנדבות מטפלת בחולות. היה כיף. לשכוח לחצי שעה בערך שאני במחלקה האונקולוגית, אפילו שהאינפוזיה הייתה מחוברת אלי.
חן באה איתי לחלק מהטיפולים. עבודת הבגרות שלה בצילום מעשי היא עלי. החיים במחלה. היא מלווה אותי לכל מיני מקומות ומצלמת. גם בחלק מהביקורות וגם באונקולוגיה. לא זוכרת מי העלה את הרעיון שתצלם. נדמה לי שהיא. המורות שלה קצת חששו אבל אישרו. אני הסכמתי מייד. לא אכפת היה לי אם בסוף תצא עבודת בגרות או לא. ראיתי בזה סוג של תרפיה עבורה. "לא אכפת לך שכולם יראו אותך חשופה? כי יש אצלי בביה"ס כאלו שלימדת "לא, לא אכפת לי".
מתחילה תחושת נימול בכפות הרגליים. כל הזמן הן נרדמות וזה מציק מאוד. הן מורגשות ולא מורגשות בו זמנית. התחושה הזו עדיין קיימת שנתיים מתום הטיפולים. יתכן שלתמיד. כל השאריות מהסרטן מעצבנות ברמות שקשה לתאר. גם לימפדמה, גם לילות בלי שינה או שינה טרופה, גם הנימול בכפות הרגליים והמון פעמים הן קפואות ובמקביל לקור שלהן גלי חום ששורפים לי את הגוף. אי אפשר לתת לי הורמונים נגד גלי החום כיוון שהסרטן שלי חובב הורמונים, אז צריך לסבול בשקט. וזה לא פשוט לפעמים. גם הכאבים וחוסר הנוחות בצד ימין. הכי כיף לי לשכב על צד ימין. חבל, זה כואב עכשיו. אין מה לעשות נגד. אלו תזכורות יומיומיות לימי הסרטן שלי.
הטקסול מתיש. כל שבוע אני מגיעה למחלקה, עוברת את הקבלה, בדיקות הדם וההרעלה. כמעט תמיד נרדמת תוך כדי. לא מרגישה לגמרי בריאה, חח מעניין למה. הכדורים והשיחות עוזרים. יש לי מצב רוח די מרומם שמלווה בצניחות שמפחידות אותי. כל הזמן אני מחזיקה שלא לצנוח שוב. אפילו לפ' אני לא אומרת את כל האמת. נראה לי שהיא לא קונה לגמרי את ההצגות שלי, וטוב שכך. הייתי רוצה ללכת אליה יותר פעמים אבל אני לא אומרת כלום. לא נעים לי. אני מפגרת, כבר אמרתי?.
קופצת קדימה. יום הטיפול האחרון. מגיעה למחלקה ומבקשת מפקידת הקבלה שתצייר סמיילי על הטופס שלי לחגוג את הסיום. הבאתי למחלקה ערימת בורקסים כאילו שוברים צום שאחרי מצור. נכנסת בסוף הטיפול לרופאה ומקבלת ממנה מכתב לבי"ח להקרנות. אני בבעיה, כיוון שפצע הניתוח עדין לא נסגר, ויתכן שיחליטו לדחות את תחילת ההקרנות. הגוף כאמור מתקשה לרפא את עצמו בגלל הכימו. קיבלתי הסברים על הפרוצדורה ההקרנתית. נאמר לי שיתקשרו אלי מביה"ח יקבעו לי תור אצל רופא הקרנות, סימולציה וסימונים ואז ההקרנות. שם יחליטו כמה בין 25 ל- 30 הקרנות. חמישה ימים בשבוע. סיוט שחייבים לעבור. האמת המחשבה על ההקרנות די מפחידה. תמיד מדברים על הימנעות ממכשירים שפולטים קרינה, לא להיחשף לרנטגן מיותר, וגם אז שמים מין סינור למזער נזקים, ועכשיו הולכים להפציץ לי את הצורה בהקרנות.
ההקרנות.
עברו שבועיים או שלושה מסיום הכימו ויש לי תור לרופאת הקרנות. רדיולוגיה, שם חדש שלמדתי. הגעתי עם דודו. הרופאה שאלה המון שאלות, חצי ממה שאמרה לא הבנתי כי דיברה בשקט והיה לה מבטא רוסי שהקשה קצת עלי. היא לא מצאה חן בעיני. אחרי החום של מכון השד והאונקולוגיה, היא הייתה קרירה למדי. אבל היא הייתה הבעיה הקטנה שלי. שאלה אם אני מעשנת והודיתי באשמה. אמרה שחשוב שאפסיק לעשן כי זה עשוי לפגוע בהקרנות. הבטחתי שאפסיק. אז הבטחתי, לא קיימתי.
אמרה שתהיינה 25 הקרנות. אמרה גם שאגיע להסברים לפני תחילת ההקרנות. קיבלתי תור לסימולציה. הרעיון נורא פשוט. שוכבים על הגב חצי שעה, אולי קצת יותר, ומסמנים על הגוף נקודות קעקוע על פי התוכנית של הרופאה. כך מגבילים את האזור המוקרן כדי לפגוע בכמה שפחות אזורים בריאים. שורפים את המקום שהסרטן גר בו. אצלי מדובר בשטח די נרחב. הוזהרתי מראש שהסימולציה עורכת זמן, ושצריך לשכב בלי לזוז, ולקחת מראש משהו נגד כאבים, ובכל זאת היה קשה. בשלב מסוים איבדתי תחושה בכתף ימין ובית החזה, באזור ה"אין שד" כאב מהמתיחה של היד למעלה מאוד. סוף סוף נגמר. אמרו שיתקשרו לומר לי מתי אני מתחילה. ביקשתי להיות משובצת בבוקר, כי אם יש עיכוב הוא קטן. שמעתי סיפורי אימים על המתנות של שעות. לסימולציה ואח"כ להקרנות, שקיבלו את שם החיבה "טיגון", הלכתי לבד. אמרתי לדודו שמספיק. אני מרגישה טוב יותר, ואם ארגיש רע אתקשר אליו או שאקח מונית הביתה. הגיע זמן לחיות נורמאלי בלי שיקח אותי לכל מקום. הוא לא ממש התלהב אבל אני השולטת, אני קובעת.
להסברים שקדמו להקרנות הלכנו יחד. רכשנו כל מה שצריך. אחד הדברים זה דיאודורנט בלי מלחי אלומיניום שלא הולכים טוב עם הקרנות . המליצו על סוג מסוים, די מצחין. קניתי אבן דיאודורנט. משהו טבעי, שחברה מביה"ס שעברה ספור דומה לשלי, הכירה. בלי ריח, מונע צחנת זיעה. מלך הדיאודורנט הזה, מלך!!
מתחילים חלק ג' במלחמה נגד הסרטן. גם כאן כמו טיול שנתי. ספר, דיאט קולה, קפה מעמדת הקפה, ואוזניים בהאזנה מטורפת. מכריזים על השם ועל החדר במערכת כריזה. הבעיה שיש עוד אנשים בחוץ טלפונים, שיחות קשה לשמוע, אז נמצאים כל הזמן בהיכון.
הגיע תורי. מאחורי וילון אני מורידה חולצה וחזייה. כן חזייה. הצד הריק ממולא במין שטות שיוצרת כאילו ציץ . בלי שרשרת. מזיזים אותי על גבי מטה צרה למעלה למטה ראש לכן יד לשם, ממש מפזרים אותי על המטה הזו.
יש שלושה סטים של הקרנות. מזיזים אותי, את המכשירים הטכנאים יוצאים, מקרינים חוזרים. אחרי מס' דקות נגמר. אני מתלבשת מאחורי הוילון ונכנס כבר הבא בתור. חפיף. לא כואב, לא מעייף. בבית אני מורחת את המשחה שאמרו לי, כדי למנוע כוויות . "עשויה להופיע אדמומית באזור המוקרן" אמרו לי. אז אני נשמרת, ונוהגת לפי ההוראות. חוץ מהסיגריות. ממשיכה לעשן למורת רוחם, כעסם ובהלתם של גל וחנה.
בשבוע השני מופיעה אדמומית. מחליפים לי משחה . האמת, לא ממש עוזר. ככל שמתקדמים בטיפול מתרחשים שני דברים. האחד אני מתיידדת עם מוכרת הקפה, והשני האדמומית מתפשטת ומתחזקת.
ההקרנות מתגלות כסיוט הגדול. אם הכימו והניתוח עברו בשלום הרי כאן הנפילה שלי. אני מפתחת כוויה נוראית. שאלתי את טכנאי הרדיולוגיה אם הם מנסים לגרום לי לחלות בסרטן. כאילו, אם הייתי חוזרת כל כך אדומה מהים, זה מה שהיו שואלים אותי. צחוק צחוק, אבל אני מתחילה לכאוב. מתקלף ממני עור שחור. אני לא יכולה ללבוש חזייה. כל מגע על העור הורג אותי מכאבים. והכאבים מביאים את אויבי משכבר הימים, הדיכאון. באחת הפעמים הגעתי לפ' במצב שפוף במיוחד. החליטה לעשות לי דמיון מודרך כדי לשחרר קצת קשרים בנשמה. הביאה אותי לחוף הים במקום בו נהגתי כילדה ללכת עם אמא. ראיתי אותה, את הים, את שובר הגלים. רציתי לבכות, אבל כמובן התאפקתי. "אני צריכה לבכות איתך כדי שתבכי ?" שאלה פ'. לא נראה לי שזה מה שהיה עוזר. אולי השתלת אישיות.
ממנה עליתי למכון השד . חשבתי אולי הם יוכלו לעזור לי עם הכוויה . הפרצוף שלי היה אפל. ממש. אז הבנתי את הביטוי "פניו השחירו". האחות במכון די נבהלה לראות אותי ככה. הראיתי לה את הכוויה. קראה לרופאה הכירורגית והתקשרה לאונקולוגיה. הגעתי למחלקה, האחות הראשית די הזדעזעה מהזוועה ונתנה לי ערימה של גזות וזלין, שנותנים לפצועי כוויות, והזמינה אותי לביקורת חוזרת אצלה. למחרת חזרתי למכון השד. לא זוכרת למה. נראיתי טוב יותר. האחות והעו"ס נרגעו.
לקח הרבה זמן עד שהכוויה נרגעה. האדום הפך לחום שזוף, וסימני השיזוף נותרו מספר חודשים. אחרי חמישה שבועות הסתיימו ההקרנות. חגגנו במסעדה עם אחותי ומשפחתה יום הולדת. חזרתי לחיים בספטמבר 2005, שמונה חודשים אחרי אותה מקלחת חמה ביום קר.
החיים אחרי הסרטן.
חשבתי שזהו, נגמר פרק הסרטן. אז חשבתי. כלומר, סרטן אין, ספיחיו מגיעים. אחרי הניתוח נדמה היה לי שיש נפיחות מתחת לבית שחי ימין. הלכתי לביקורת שלא מין המניין במכון השד. הרופאה שלי לא הייתה, הוכנסתי לרופא מחליף. הוא אבחן נוזלים מהניתוח שלא מתנקזים בגלל הפצע שנפער כתוצאה מאותו זינוק חתולי שלי. שאלתי אם אני צריכה תחבושת או חבישה מיוחדת לקראת הטיסה שלי לארה"ב . דודו לוקח אותי לטיול החלמה חצי שנה לאחר הניתוח. אני בשבתון, אז יש אפשרות. קראתי על לימפדמה בעלון של האגודה למלחמה בסרטן, ומוקדש שם קטע על טיסות. נאמר לי שלא צריך כלום. "אם צריך אני מוותרת על הטיסה, לא בא לי הנדנוד הזה" "אם את לא רוצה לטוס, אל תטוסי, אבל לא בגלל חבישה, כי לא צריך כלום". בדיעבד אני מצטערת שלא בדקתי יותר לעומק, עם פיזיוטרפיסט לימפטי. בטיסות יש הפרשי לחצים. אצל כולם יש נפיחויות קלות של הגפיים. לכן ממליצים לא לשבת כל הטיסה, אלא להסתובב קצת, לחלץ איברים. עוד יותר נכון הדבר בטיסה טראנס אטלאנטית, טיסה ארוכה יותר וגבוהה יותר.
אילו נפיחויות שמסתדרות מעצמן, אבל להזכירך, לי אין בלוטות לימפה, אין לי ניקוז לימפטי . אולי לא היה לדבר קשר, אבל זמן קצר אחרי שחזרתי מארה"ב, הייתי בביקורת אצל הרופאה והיא אבחנה נפיחות ביד ימין. קיבלתי הפנייה לפיזיוטרפיה. עד שקבעו לי תור עבר חודש או קצת יותר. שוב, המהירות חשובה. יתכן שלא נגרם נזק, אבל לעולם לא אדע. הגעתי לפיזיוטרפיה. הפיזיוטרפיסט אבחן לימפדמה. כאן החל חלם קטן. הריאיון אצלו, המדידות של שתי הידיים אצלו, אבל לא הוא טיפל. טיפל אחר. אחר כך, נתי. שלושתם נפלאים, אין לי טענה לאיש מהם, אבל כל אחד מודד קצת אחרת, כל אחד מטפל קצת אחרת. וחשוב מכל, לכל אחד יש את רשימת מטופליו. מה שכתב אחד לא הגיע לנתי אם נתי לא הוציאה פלט מחשב, וכך לגבי רשומות האחרים. אז היה קצת בלגאן. הכי הרגיז אותי מנהל המכון, שלא יחס חשיבות לכך שאמרתי לו שעבר זמן רב מיום מסירת ההפניה ועד שהתקשרתי כועסת.
כנראה עבר קורס של הרגעת מטופלים עצבניים או משהו כזה. אבל כשאומרים לי בטון רגוע ומרגיע, "גבירתי אני מבין אותך" אני מתעצבנת יותר. בוודאות התנפחה לי היד במהלך הזמן שחיכיתי לתור. יותר מזה מעצבן אותי שלא המליצו לי לחבוש את היד בטיסות. יתכן שחלק מהסבל שבלימפדמה היה נמנע. אולי לא הייתי צריכה בכלל שרוול וכפפת לחץ, אלא רק טיפול אחת לחצי שנה . יתכן שהייתי צריכה רק שרוול בלי כפפה. לעולם לא אדע. לכן אני אומרת שחשוב לשים לב לתחושות הבטן, לנדנד לרופאים, לקבל חוות דעת שנייה שלישית ואפילו רביעית. לא לוותר, הבריאות שלנו חשובה יותר מכל חוסר נעימות שבנדנוד. התרגלתי לשרוול ולכפפה. יש פעמים שאני לא מרגישה אותם בכלל. אבל הייתי שמחה אם לא הייתי זקוקה להם.
חוץ מזה אני מתחילה לקחת כדורים, טמוקסיפן. מטרתם למנוע את הישנותו של הסרטן. שנתיים וחצי אקח אותם ושנתיים וחצי אחרים, לא זוכרת את שמם. כל יום כדור. הבעיה שכמעט בלתי אפשרי לרזות כשלוקחים אותם, אבל גם זה שומר עלי.
אני עדיין "חד שד". שאלתי על שיחזור עוד לפני הכריתה. אמרו לי שתי רופאותי לחכות לאחר ההקרנות, כי אומנם אפשר לבצע את השניים יחד, אבל לעיתים ההקרנות פוגעות בעור ואז צריך לפרק את הציץ החדש. המליצו לחכות. חיכיתי. צדקו. נהרס לי העור מההקרנות. נעשה דק ביותר, שרוף, חום, התקשויות של צלקת הניתוח, בלגאן . בינתיים החלטתי שאני לא רוצה עוד ניתוח. הספיקו לי הכאבים לתקופת חיים שלמה. יש לי תותב. כבד. צריך להעביר אותו מחזייה לחזייה. בבגד הים יש לי כיס בעבורו, לא נוח אבל לא כואב. דודו בעד מה שמתאים לי. ולי מתאים המצב הקיים. התרגלתי למראה. אז נכון שאני לא אעבוד בחשפנות, או שכן בפריק שאו.
טקס סיום מגמת צילום מתקרב וגם מועד הגשת הבגרות. חן עובדת כמו מטורפת. איזה תמונות לבחור, איך להציג אותן, לא שיתפה בכל כי רצתה קצת להפתיע. חן הגישה את הבגרות. הבוחנת התרשמה מהעבודה וממנה. לא יודעת ממי יותר. קבלה 100. ברור. ערב המגמה הגיע. הסתובבנו, ראינו עבודות שונות. חן לקחה אותנו לקצה האולם. עמדו שם אנשים והסתכלו על העבודה שלה. מישהי אמרה לי כל הכבוד. הרבה התרגשו. לדעתי לחן מגיע כל הכבוד האומץ לעמוד מול אמא חולה בכל התהליך הארוך מצריך הרבה תעצומות נפש. גם אורן שצילם אותי בתחילת הדרך נזקק לראייה ארוכת טווח, לדעת שהוא לא מצלם את התמונות האחרונות שלי. חן נקראת ראשונה אל זוהר וגליה שמשבחות אותה על הנושא והבגרות . שלה ושל הלימודים.
בקיצור על השחזור.
בחזרה לשחזור. לפני חצי שנה שוחזרתי. לאחר התלבטויות רבות וברורים ארוכים החלטתי שהגיע הזמן. סיליקון הוא לא אופציה, כיוון שהעור דק מאוד. אזור ההקרנות הרוס. אפשר לקחת משריר הבטן ולבנות שד חדש. כיוון שלמרבה הפלא אני מזקינה עם השנים, יש מצב שאזדקק לשרירי הבטן בעתיד, כלומר זו אופציה שאני לא מעוניינת בה. אפשר לקחת "חומר" מהגב או מהעכוז. יש לי ערימת תחת להפטר ממנה אבל לא נראה לי לגמרי. איך אשב? איך אשכב על הגב? המשכתי לקרוא. יש שיטה אחרת, מיקרו-כירורגיה, העברת כלי דם ורקמת שומן מהבטן ל"אין שד", ופיסול השד. דיברתי עם הרופא, מומחה בנושא, ותוך כדי שיחה החלטתי שאני מעוניינת. האמת, אם הייתי יודעת כמה כאבים לפני, לא בטוח שהייתי הולכת על זה. את דודו עניינה רק העובדה שאני עושה את השחזור עבורי ולא עבורו.
נקבע תור לשחזור. עשיתי כל מיני בדיקות לפני ניתוח, שגרה. אושפזתי. המרדים היה מקסים, הסביר מה יעשה, נתן לי איזה חומר כדי לצמצם את אפקט הבחילה. הניתוח ארוך כתשע שעות לעומת חמש בשיטות האחרות. במהלך הניתוח היה קצת בלגאן. עוזר המנתח נקרא לביתו, הניתוח נמשך עשר שעות. ישנתי מעולה. התעוררתי נטולת כאבים. האחיות אמרו לי שבלילה יבואו כל שעה לבדוק אותי, הלכה השינה. אחת האחיות אמצה אותי כי הצחקתי אותה. אין לי מושג מה אמרתי. פתאום בחילה, רציתי להקיא אבל רפלקס ההקאה הרג לי את הבטן מכאבים. מסתבר שמה שנתן המרדים עבד. זה היה רפלקס קטן ולא משמעותי. האחות "המאמצת" אמרה לי לנשום עמוק ולבלוע, תוך כדי עיסתה לי את גשר האף. הבחילה עברה. יצא רק שפריץ קל. מבקרי הלכו, ואני מנומנמת מההרדמה מנסה לישון. כל שעה בודקים אותי. את הציצים למעשה. לא הסתפקתי בבניית שד אחד, את הסמרטוט המכונה שד שמאל שיפצתי, שיהיה חגיגי. התחושה שלו לא מוצאת חן בעיני האחים והאחיות. לי מרגיש בסדר, אבל מה אני מבינה. השכם בבוקר התקשרו לרופא. הוא אמור היה לבוא והם הקדימו את הגעתו.
כדי לראות הדליק את המנורה מעל המטה שלי, לזו היו חיים עצמאיים. היא חזרה אחורנית לבד. אז החזקתי אותה, שיהיה לו נוח. נגע בשד המשופץ, ואמר משהו. לא שמעתי מה, אבל טון הדיבור שלו פתאום לא היה מבודח וחייכני כהרגלו אלא לחוץ . "תביאי לי סקלפל " (סכין) אמר לאחות, חתך בתפר, לא הרגשתי כלום, עד שדחף אצבע לתוך השד והתחיל לטייל איתה בתוכי. " יש קריש דם " זה היה החשש הגדול, שיהיה קריש שיזרום ללב. הרגשתי דם זולג ממני ושוטף את כולי. "איפה יש כאן כלי?" לאגור את הדם אם לא הבנת. האחות הייתה קצת בלחץ, אז אמרתי לו איפה יש "כליה" להקאות " תכינו אותה לניתוח, נפתח עורק " בשלב הזה, כנראה בגלל אובדן דם, הייתה לי בחילה וסחרחורת. אמרתי את זה לרופא והוא הטה את המטה אחורנית. כיסו אותי, שדודו ואורן שהיו בחדר מפני שהם באו לבקר לפני העבודה לא ייבהלו, והריצו אותי לחדר ניתוח . הייתי צריכה לחתום על הסכמה. לא הייתי מסוגלת להרים את הראש אבל לא הסכימו שדודו יחתום. שרבטתי חתימה והופ ניתוח מספר שניים. הפעם אחד קטן רק שעתיים.
עכשיו אני צריכה ללמוד להשתעל, להתיישר ולזוז מחדש. כל הגוף שלי נפוח מהניתוח. קשה למצוא ורידים כדי לקחת דם. אני לא מוכנה שיגעו לי ביד ימין. שלא ייקחו דם, לא אכפת לי. ביד ימין, זו עם הלימפדמה, לא נוגעים. אני שומרת עליה כאילו אוצר המלכה. יום אחרי הניתוח לוקחים אותי להתרחץ. המקלחת הראשונה בישיבה. השנייה למחרת היום בעמידה, והשלישית עצמאית עם אחות בהיכון. קשה להתרחץ. יש לי ארבעה נקזים. אחד בכל שד ושניים בבטן התחתונה.
חן שוב מצלמת אותי . אולי תעשה עבודת המשך לעבודת הבגרות שלה, בעבור עצמה, מעין סגירת מעגל. לפני שבועיים הראתה לי את התמונות. נראיתי די אומללה. הרופא שוב מבקר אותי ומגלה שפיתחתי אלרגיה לפלסטרים שמחזיקים את הגזות על התפרים. צריך חבישה עם תחבושת מסוימת. כתוצאה ממני הוא חובש עכשיו את כל המנותחות שלו, כי הפצעים שנגרמו לי מיותרים. גם כך כולי מלאה סימנים כחולים ואדומים, כאילו פוצצו אותי ממכות. הכאבים הורגים אותי. כל ארבע שעות לוקחת כדורים נגד כאבים. אמרו לי ללכת, כי זה מה שמוריד את הבצקות. לקחתי את עמוד האינפוזיה ביד אחת את מכנסי הפיג'מה הסקסיים ביד שנייה ויצאתי לטייל ברחבי המסדרון. הלוך ושוב. לא קל כי קשה לי להתיישר, אבל אני לא מוותרת. בגלל הבצקות חיברו לי לרגליים מין מכשיר שמפמפם אותן . כל פעם שאני רוצה לרדת מהמטה אני צריכה לקרוא למישהו שישחרר אותי, אחרת המכשיר מצפצף כמו מטורף, אז ביקשתי שילמדו אותי לנתק אותו כדי שאהיה עצמאית. לימדו.
מגיעים מבקרים, לא הרבה, כי ביקשתי לנוח. חלקם נבהלים למראה הצבע החיוור שלי, אבל נרגעים כשרואים שאני במצב רוח טוב. הכאבים מנצחים . שוב אני מתחילה לסנן מבקרים וטלפונים, ומפציצה את פ' בהודעות אס.אמ.אס זועמות על מצבי. מזל שהיא זמינה וסבלנית לשטויות שלי. בהדרגה הבצקות יורדות . אני יורדת גם לחצר בית החולים לסיבוב. אחרי חמישה ימים אני משוחררת הביתה. ההחלמה איטית. קשה לי לזוז. הנקזים מפריעים. כל מגע בהם כואב.
עכשיו יש לי עוד רופא משגיח. אני מגיעה לביקורת אצלו בקליניקה. משחה אנטיביוטית נגד זיהומים. מוציא נקז אחד. אחרי שבוע עוד אחד. תוך חודש ארבעת הנקזים מוצאים. זו הקלה מדהימה. אחרי שבועיים יצאתי מהבית. אחרי שבועיים ויום התחלתי ללכת ברגל למרכז העיר ואחר כך מסביב לשכונה. אמרו לי שהליכה מעודדת את ניקוז הנוזלים מהגוף. חוץ מזה לקחתי סדרה של עיסויים לימפטיים לזירוז הניקוז.
בבית חולים קיבלתי כדור שינה. לא ידעתי. ישנתי נהדר. עכשיו אני עם כדורי שינה. תענוג לישון בלילה. בהדרגה ההשפעה שלהם מתקצרת. לא שמונה שעות אלא שש ואח"כ ארבע. החלטתי להפסיק לקחת כדורי שינה. לא יודעת אם זה חכם או לא, אבל התמכרות לא ממש מתחשק לי.
חשבתי שאחזור לביה"ס תוך שלושה שבועות. אז חשבתי. הייתי בבית חמישה שבועות בקרוב, אולי ששה. לא זוכרת במדויק. מזל שלי שחגית, המנהלת, לקחה את ההיעדרות שלי מראש כמשהו ארוך ולא צפתה שאחזור מהר. אני מאוד כעסתי על ההחלמה האיטית. אמרתי לה שאם הייתי יודעת שזה יהיה המצב לא הייתי עושה את הניתוח בזמן הלימודים, או לא מתחייבת לתפקידים. סביר להניח שלא הייתי מתחייבת לתפקידים, כי ברגע שהחלטתי שאני מעוניינת לשחזר לא רציתי לדחות. אבל כנראה שזה מה שהיה צריך להיות. כי חזרתי לעבודה אחרי כמעט שנתיים שלא עבדתי. שנתיים לא קלות, שכללו טיפולים והחלמה. חזרתי למשרה מלאה לא בהדרגה. לא למדתי לקח. לקחת את הזמן ולהקשיב לגוף שלי.
לי השחזור היה קשה. לאחרות הוא קל יותר. לי הכימו עבר בקלות ולאחרות הוא זוועה. ההקרנות היו קשות מהשחזור, ויש כאלו שעבר לידן. את מבינה, אין חוקים. כל אחת אחרת . כל אחת מרגישה שונה. וכל הרגשה היא נכונה. צריך לזכור לא לפחד לפחד. לא לפחד להרגיש, לא לפחד להיעזר באנשים ולא לפחד לשאול ולהתייעץ. וכל הזמן לזכור, שהפחדים והחששות די משותפים. התגובות שונות.
יש לפני עוד ניתוח וחצי לסיום השיפוצים. אני מרוצה. אני בריאה. אני לא מעשנת. למדתי לחיות עם הפחד לצידי. לפעמים קשה לי, לפעמים אני שוכחת שהייתי חולה. את מבינה, היה לי סרטן וניצחתי.
ניתן לפנות לאיריס זיידנר בדואר אלקטרוני: irisisugar@walla.com
הועלה לאתר בתאריך 16.6.2008
בחזרה לדף ראשי >>