מתן גור-ארי, בן 31, תושב הוד השרון ועובד חברת פלאפון, מתעד בפתיחות את התמודדותו חסרת הפשרות עם מחלת הסרטן בספרו "אני והשותף החדש שלי".
פרק 34 בספר שמובא בהמשך, הוקדש לקבוצת התמיכה "בוגרים צעירים" של האגודה למלחמה בסרטן.
הקבוצה מיועדת לצעירים וצעירות, רווקים ורווקות בגילאי 18-30, שחלו בסרטן בתקופת גיל זו והחלימו או נמצאים לקראת סוף טיפול. הקבוצה הינה ללא תשלום.
לחצו כאן למידע על קבוצת התמיכה ועל קבוצות תמיכה נוספות של האגודה למלחמה בסרטן
בבוקר יום ראשון, שניים בפברואר, התקשרתי לאורית שפירא, מנהלת מחלקת שיקום ורווחה באגודה למלחמה בסרטן. אל אורית הגעתי בתיווכה של עובדת סוציאלית ששוחחה אתי במהלך האשפוז האחרון במחלקת מח עצם והמטו אונקולוגיה בבית החולים.
אורית הזמינה אותי להגיע בערב למרכז התמיכה "חזקים ביחד" של האגודה למלחמה בסרטן בגבעתיים. המרכז מציע למתמודדים עם מחלת הסרטן ולבני משפחתם קבוצות תמיכה, סדנאות בתחומי אמנות, טבע, תזונה, ופעילות גופנית, הרצאות, מפגשים וייעוץ משפחתי. את כל קבוצות התמיכה מנחים אנשי מקצוע מנוסים מתחום הפסיכולוגיה, העבודה הסוציאלית והסיעוד.
הקבוצה שאליה הוזמנתי נקראת "בוגרים צעירים". היא מיועדת לצעירים וצעירות בני עשרים עד שלושים, שחלו בסרטן והחלימו או נמצאים לקראת סוף הטיפול.
הגעתי לבניין מלווה בחששות מעטים בלבד, ועליתי במעלית לקומה השלישית, שבה התקיימה פעילות הקבוצה. לא היה לי מושג מה צפוי במפגש. נכנסתי לחדר מבויש. ישבו שם שלושה חבר'ה בני גילי, שני בנים ובת. קרחת מבריקה עיטרה את ראשו של אחד הבחורים. הוא סיפר על הטיפולים הקשים שהוא עובר. השתלבתי בשיחה לאט לאט. הבחור השני סיפר שלפני כשנתיים הוא החלים מסרטן בפעם - השנייה. היה לו גידול במוח שהופיע שוב. זה נשמע נורא.
בחמש בערב כבר היו בחדר שלושה עשר חולי סרטן. אורית והמנחה הקבוצתית שהובילה את הדיון, - סגרו את המעגל שבו ישבנו. בראש ובראשונה התבקשנו להציג את עצמנו. אני וחולה נוספת סיפרנו שזו הפעם הראשונה שלנו בקבוצה. חיכיתי לסיום סבב ההצגה העצמית של כל הנוכחים, ואז הגיע תורי.
"שלום לכולם, שמי מתן, בן שלושים מהוד השרון, לפני כחצי שנה התבשרתי שחליתי בסרטן מסוג לימפומה. ביום חמישי האחרון סיימתי את הטיפול הכימותרפי האחרון שלי, ובעוד כשלושה שבועות אדע בוודאות אם סיימתי את הטיפולים", הצגתי את עצמי.
אחד המשתתפים סיפר שהוא מתוסכל מבדידותו במהלך הטיפולים והבדיקות והדגיש כמה חשוב לו שיהיה מישהו לצדו ויתמוך בו בהתמודדות הקשה עם המחלה. הבנתי שאין זה מובן מאליו כלל שמשפחתי מלווה אותי בדבקות בתקופה הזו. זכיתי במשפחה תומכת, בבת זוג מסורה ובחברים רבים - וטובים המתעניינים בשלומי וטורחים להגיע ולבקר אותי. ההערכה העצומה שהייתה לי כלפיהם עד כה, התעצמה כעת עוד יותר והרגשתי שאני חב להם תודה גדולה.
במהלך הדיון שהתפתח בנושא, הבנו כולנו שההתמודדות של קרובינו עם המחלה שלנו קשה ומורכבת, ולא תמיד הסובבים אותנו יודעים כיצד להגיב. הם עלולים להיעלם ולהתרחק מרוב מבוכה. אני אמרתי שיש חברים שרוצים לעזור אך לא תמיד יודעים כיצד. הם חוששים להפריע, להטריד או להעמיס עלינו, ולכן הם אינם מתקשרים, ודווקא יוזמה שלנו לקשר יכולה לעזור להם למצוא את הדרך לעזור, לבקר או להתלוות לטיפול. המסקנה היא שביכולתנו לעזור לאחרים לעזור לנו. כולנו הסכמנו שאנחנו רוצים להיות מוקפים בחברה במהלך התקופה הזו.
כשאדם עוזר למישהו, הוא חש שיש לו משמעות. גם לחולה סרטן יש היכולת לגרום לסובבים אותו להרגיש משמעותיים, אם הוא הוא יפתח לפניהם את הדלת לעזור לו ולהתקרב אליו.
הדיון היה מעניין מאוד. התברר לנו שכחולי סרטן נראה לנו מובן מאליו להצטרף לקבוצת תמיכה, להיפגש עם פסיכולוג ולשתף בקשיינו, בפחדינו ובמחשבותינו. אין זה כך עבור הסובבים אותנו. הדבר אינו ברור כלל. הצורך שלהם להגיע לפגישות ייעוץ, קבוצות תמיכה או פסיכולוג אינו מובן מאליו. דווקא לנו החולים יש כלים ויכולת לעזור להם. לכאורה זה מוזר, התפקידים מתחלפים, החולים יכולים לסייע לבריאים. חשוב להבין את הדברים הללו ולעזור לסביבה הקרובה שלנו להתמודד היטב עם תקופת המחלה.
במהלך הדיונים שניהלנו בקבוצה, הופתעתי לגלות שתחושות רבות שאני חש זהות לתחושות של חולי סרטן אחרים, למשל, האכזבה שחשתי מעצמי כשהתבשרתי שחליתי במחלה. הרגשתי שכנראה עשיתי משהו לא בסדר במהלך חיי ושזו הסיבה שבגינה חליתי. מתברר שיש הרבה מאוד חששות, תחושות ואכזבות המשותפים לחולים במחלה הקשה הזו.
אחד המשתתפים אמר שכחולי סרטן אנחנו מרגישים כמו אנשים זקנים: קשה לנו ללכת, גופנו חלש, קרחת מעטרת את ראשנו, חלק מאתנו אפילו כפופים, אנו חשים עייפות, חוסר ביטחון ועוד. בהמשך הדיון התחדד ההבדל העצום והתהומי בין מחלת הסרטן הנוראית לבין הזקנה: ההזדקנות היא הדרגתית, היא מתרחשת לאטה, יום יום, שנה שנה. אדם מתבגר ומבשיל לתוכה, מפנים את השפעותיה ואת השלכותיה, ויש לו זמן לעכל אותה - בניגוד מוחלט למחלת הסרטן, הנוחתת עלייך בן-יום ללא כל התראה או הכנה מוקדמת.
אנשים צעירים כמונו איבדו ביום אחד את האטרקטיביות שלהם, את השיער, את הכוח הפיזי, את היכולות לעשות דברים. חלקם הפסיקו לעבוד, אחרים קטעו את הלימודים, ביטלו תכניות או דחו טיולים. זו התמודדות קשה וטראומטית ולא ניתן להיערך לקראתה.
ההשתתפות בקבוצת התמיכה הועילה לי. זהו עוד כלי שיכול לעזור לי בדרך להחלמה ולשיקום.
ליצירת קשר עם מתן שלחו לו דוא"ל:matan.gurari@gmail.com
<< בחזרה לדף הראשי
מעוניינים לפרסם את סיפור ההתמודדות שלכם עם הסרטן?
לחצו כאן למידע נוסף