התכוונתי לכתוב לספר זה מאמר בשם "שאלות האדם בחינוך". היה יוצא מאמר ראוי, אני מניח, אבל בלא שהיה בו יותר מהרחבה והעמקה של דברים שכבר פרסמתי בנושא. אלא שפקד אותי אירוע שטלטל את חיי. ביולי 2013 התגלה שנפיחות שגדלה ותפחה בירכי השמאלית היא גוש סרטני. במשך כשלושה חודשים הוקרן הנגע בסדרת הקרנות. בחודש אוקטובר בוצע בי, ביחידה הארצית האורתו-אונקולוגית בבית החולים איכילוב, ניתוח מסובך להסרת הגידול. שבוע ימים שהיתי בבית החולים, ואחר כך עברתי למוסד שיקומי סמוך ושהיתי בו שבועיים.
הרעיון להעלות על הכתב את עיקרי המחשבות והתובנות שעלו בי במהלך התקופה בנוגע לסרטן כבר עלה בראשי לפני הניתוח, וסימנתי לעצמי, עדיין בהרהור בלבד, כותרות. בתקופת השיקום התגבש הרעיון לכלל החלטה, ואת הדברים אני כותב בשבוע השני לשיקום. לפניי עוד מסע ארוך של טיפול והחלמה, אולי עוד אכתוב מעצמי במהלכו, אבל את הדברים שאני כותב כאן אני חותם בזה, לא אוסיף ולא אגרע.
תחילה כלל לא ייעדתי את הדברים לספר, אלא כתבתי אותם כצורך פנימי לנסח באורח מסודר ובהיר שורה של מחשבות המתרוצצות בי בערבוביה מעיקה. עם התקדמותי בזה אני חש שהדברים עשויים להיות בעלי ערך מיוחד בהקשר של הספר. הנה, אל שורת המאמרים המצוינים המתייחסים לשאלות אדם מתוך התבוננות תאורטית, פילוסופית או פדגוגית, מצטרפים דברים אלה שלי, המציגים שאלות אדם אישיות שלי-עצמי, שאלות אותנטיות שאני מתלבט ומתייסר בהן בתקופה קשה זו בחיי.
כשהתגלה שחליתי בסרטן, עלתה בי השאלה: למה אני? מדוע זה נפל דווקא עליי? חזרתי למוטיב מוכר בחיי: הקורבנות. בתקופת התבגרותי ושנים רבות אחר כך, בעתות שבהן תוסכלו תכניות ושאיפות וכשחשתי פגוע עד עמקי נפשי, הייתה זו במרכז תודעתי: "שוב לא זכיתי למה שמגיע לי, שוב לא בחרו בי". הקורבנות היא חממה בטוחה שבה אדם עוסק בכפייתיות בכרסום עצמי, בתחזוק עלבונו, ברחמנות עצמית, בהטחת אשמה באחרים, מסרב לתפוס את המציאות ולנתח את הנסיבות באורח מושכל, ממאן ליטול אחריות על חייו ועל התנהלותו.
אצלי התמונה הייתה מורכבת. מצד אחד הקורבנות אפיינה אותי, הייתה חלק ממני; בצר לי פניתי אליה. מצד שני מעולם לא נטמעתי בה לחלוטין. כפי שאני זוכר תמיד הייתי גם מודע לאפיוניה השליליים, ידעתי בבירור את חלקי במצב המתסכל; אבל הקורבנות נעמה לי, היטיבה עמי. לעתים מתוך אותה התייחסות כפולה לקורבנות, כלפי האחרים הצגתי אותה באירוניה, כמעין משחק, כתחפושת, בהומור עצמי. לאחר מעשה לא אחת שנאתי את עצמי בעטיה. רק בגיל מאוחר יחסית, בשנות הארבעים של חיי, למדתי להיגמל ממנה כמעט לגמרי. התודעה גברה על הדפוס שעיוות אותה. ברם, זו לא הייתה רק תוצאה של התחזקות האומץ האישי להתמודד עם מצבים בחיי, גם לא רק שכלול של התפיסה וההבנה הביקורתיות שלי, אלא גם פרי של הצלחות, הכרה והערכה שזכיתי בהן. כך או אחרת, בשנים אחר כך כמעט שלא נזקקתי להסתופף באותה גומחה. אבל שרידים של נטיית הקורבנות נותרו בי, ובמצבים של אכזבה ומפח הם עלו לפניי על פני השטח כקוראים "בוא אליי, בוא שוב להתקרבן". אבל ידעתי לדחות אותם.
כעבור שנים, ואני כבן שישים, נזקקתי שוב לקורבנות, והפעם במאורע דרמטי רועש, במצוקה קשה מאין כמוה. אחרי 14 שנים בתפקיד מנהל בית הספר הריאלי העברי בחיפה פרץ מרד של פעילי הורים, כשזעם על העלאה פתאומית של שכר הלימוד שימש מאיץ לביקורת שהתגבשה על אופן הניהול "המלכותי" שלי ועל הדרת ההורים מהשפעה ומפיקוח. נעלבתי, חשתי שעולמי חרב, התפטרתי בפתטיות וברעש גדול. או אז מצאתי שוב מחסה בקורבנות. ואולם "לזכותי", כבר אז ובחלוף הימים, בלי להמעיט מכעסי ומתלונותיי נגד גורמי ההפיכה בבית הספר ונגד אחרים שלא גיבו אותי כראוי, ידעתי גם לזהות בבירור את המשגים שלי בדרך המנהיגות והניהול. כעבור שנים גם ביטאתי את הביקורת העצמית הזאת בפומבי.
עתה, עם הופעת הסרטן בגופי, חשתי לפרק זמן קצר געגוע לקורבנות, אבל יסוד זה לא הספיק לקרום עור וסילקתיו. כשנתתי את דעתי על כך חשבתי שהפעם, בהיעדר בני אדם שאוכל להאשימם, סילוק הקורבנות היה קל יותר.
אתה - נגע ה"הסרקומה" שהתנחלת והקמת מאחז על רקמת ירכי, בלא הזמנה ובלא היתר ממני, באלימות פרועה - מי אתה? מה הנך? השאלה שאני מעלה איננה סתמית. רבות התלבטתי, ועדיין מהרהר בה: האם מקורו של הגוש הממאיר חיצוני לי והוא פגע בי כמעין טיל בעל ראש נפץ כימי, כמעין חץ מורעל שנשלח אליי, חלקיק מזוהם שנשמט מאיזה גוף קוסמי ונחת עליי? או שמא מקור הסרטן הוא בי, זיהום אורגני מסוכן ששכן תמיד בגופי, כפוטנציה מאיימת, ועתה התפרץ ומכה בי? השאלה איננה מדעית, גם לא חיפשתי לה תשובות בתחומי הפיזיולוגיה, הכימיה והרפואה. השאלה בעיניי רוחנית, או קיומית, כלומר קשורה בתפיסת ישותי, הווייתי, כוליותי. הפכתי בשאלה זאת שוב ושוב, ואף שתפיסת מקור הנגע כחיצוני לי נראית רציונלית, גם נוחה, יותר ויותר הגעתי להכרה, שהלכה ונתחדדה, ולתחושה פנימית עמוקה, מוחשית במידה רבה, שהמקור הוא בי. האני שלי, מראשיתו, כלל גם סרטן. באני שלי, מלכתחילה, רוחש יצור מפחיד, מבחיל, נורא, חלק ממני. מהי אפוא משמעות הדבר? אני לומד להכיר אותו, לא במושגים מדעיים דווקא, לומד לקבל את נוכחותו, עוקב אחר תנועותיו ברקמת הירך, מודד את עוצמות הכאב שהוא גורם לי, מדמיין אותו, מתאר אותו במטפורות, ועד כמה שהדבר יכול להיראות הזוי - מקיים דיאלוג עמו, מנסה לרצותו לפייסו, מכיל אותו.
לפני הניתוח, בתקופת ההקרנות הארוכה, גרם לי הגוש הממאיר הגדול כאבים עזים, בייחוד כשהזזתי את הרגל או כשצעדתי כמה פסיעות, שכן כל תזוזה, ולו קלה, פגעה בעצב, ברקמה. היה עליי לאחוז בו, לחבוק אותו, כדי להמעיט את תזוזתו. דימיתי את עצמי לסיזיפוס עם הסלע שגולל באדיקות רבה או כאישה בהיריון המחזיקה בעדינות את העובר המתפתח ברחמה, אלא שהעובר הוא מפלצת - מקק ענק, עכברוש או סרטן. כך או כך הגידול הסרטני הזה הוא שלי, וכבר נוצרו בבית מונחים אמפתיים-כביכול כלפיו ונחי חתני אמר: אני כבר רואה שבסופו של דבר תכתוב ספר בשם "סרקומה אהובתי".
לאחר גילוי המחלה הממארת בגופי העסיקה אותי מאוד השאלה: מה המשמעות של הימצאות הסרטן בי? עד מהרה נוצרה בי ודאות שהסרטן, בין ששכן בי או שזה עתה הופיע, נושא עמו מסר. אך מהו אותו המסר? בשעות הסבל הארוכות פיתחתי, ביני לביני, תובנה שהסרטן המכרסם בגופי מייצג את החלק האפל, את הרע שבי - את החטאים שחטאתי, את עברות המוסר שעברתי, את האפיונים השליליים שבאופיי ובהתנהגותי. בייחוד ראיתי בסרטן בבואה לפגמים באותנטיות שלי, כלומר למידה שנהגתי שלא על פי הקול הפנימי של קיומי, לא על פי מה שראוי היה לי לנהוג כאדם, לא על פי האלוהי שבתוכי. כמה ימים, כשבוע, דבקתי בתאוריה זאת ונברתי בעמקי נשמתי כדי לזהות ולהגדיר את אותה שלילה שבי. שכנעתי את עצמי שהסרטן הוא המקבילה הפיזית שלה, הוא מסמל אותה בדרכו האכזרית - בגרימה של בהלה, פחד וכאב. מכאן הייתה הדרך אל תחושת האשמה קצרה. אם הופיע הסרטן אצלי - כך אמרתי לעצמי - אין זאת אלא שהאשם הוא בי, "כנראה מגיע לי".
גם האשמה עצמית היא אפיון מרכזי בחיי. מוכרות תאוריות שונות בדבר רגש האשמה - הידועות שבהן היא זו הפסיכואנליטית, של פרויד, בדבר המתח שבין הסופר-אגו לאגו, וכן תאוריות של מדעי ההתנהגות, הרואות באשמה מנגנון שהחברה מטפחת כדי להבטיח את נאמנותם של היחידים לציווייה. אצלי התפתח רגש זה במידה יתרה. גדלתי בבית שמרני-דתי. אבי, רציני וחמור סבר, תבע מעצמו וממני ללא פשרה. בשנות התבגרותי אכזבתי את הוריי מאוד: לקראת כיתה ה' הם רשמו אותי ללימודים בבית הספר הריאלי העברי בחיפה בציפייה רבה ובתקווה גדולה כי יתגאו בי, ולשם כך חסכו מפתם, פשוטו כמשמעו, אבל להוותם הייתי תלמיד חלש בלימודים. גם התרחקותי מנוהגי הדת ציערה אותם. התוצאה הייתה העמקת רגש האשמה שלי. כתבתי על כך בהרחבה מסוימת בספרי חינוך כחוויה קיומית. כך במשך שבועיים-שלושה אימצתי את האמונה בדבר אשמתי על קבלת הסרטן וזו ריכזה אליה את מחשבותיי. ואז, די בפתאומיות, כבמעין הארה, תפסתי שזו אמונה תפלה, שגויה מיסודה, ושאני מלקה את עצמי לריק. "הארה" זאת הייתה, כך אני משער, התחזקות המחשבה והשתחררות ממושגים מאגיים שרחשו בי.
השלילה שבי בעינה קיימת - אולי בדרגה פחותה במעט מזו שראיתי כשניתחתי אותה ו"חפרתי" בה, ואני אף מוכן להחמיר בהערכתי אותה - אבל אני מסרב לראות בסרטן מייצג שלה. ובכלל דחיתי בנחרצות כל קשר בין מידת מוסריותי ובין הסרטן. מיאנתי לראות בו פטיש, סילקתי ממנו כל ממד מיתולוגי של "השגחה".
כשלושה חודשים סבלתי מכאבים חזקים מאוד, אולי לכאלה מתכוון הביטוי "כאבי תופת". בלעתי משככי כאבים מכל סוג ומין, בהם נרקוטיים, בכל צירוף ובכל קוקטייל אפשרי. רוב הזמן שכבתי על הספה או על המיטה, מכווץ פנים וגוף, עיניי עצומות, הוזה תמונות ומראות, בהם סיוטים. התאמצתי לעקוף אותם, לעבור דרכם, לחצות אותם, לגבור עליהם ואף לאכוף עליהם את המחשבה כציר הראשי, הדומיננטי, של תודעתי. כיצד מתמודדים עם הכאב? לשאלה זאת אין לי תשובה מספקת. הכאב הוא כאב, מושג מוחלט, קיומי, כמו המושגים חופש או רוע או אהבה. וכשהכאב נורא, האדם הכואב את הכאב חש נורא, ואין מילים לתאר כאב נורא. הניסוח נראה פשטני, אבל לטעמי כל ההגדרות המדעיות של הכאב והנוסחאות למדידת הכאב אינן רלוונטיות לאדם הסובל. האדם הסובל סובל, והדרך היחידה להתמודד עם הכאב היא לנסות לנהל אותו. סיוע בהיבט זה מגישה הרפואה עצמה, שעם כל השתכללות התרופות משככות הכאבים קצרה ידה מלהעניק פתרון מדויק, "תפור", לחולה היחיד.
לקראת תחילת ההקרנות במחלקה הרדיו-תרפית בבית החולים הסביר לי הרופא האחראי עליהן ועל השפעותיהן - על הכאבים ועל התשישות הצפויים - ולכך נתלווה המשפט: "אבל הכול אינדיבידואלי", משמע השפעת ההקרנות שונה מיחיד ליחיד, ואי-אפשר לחזות מראש את השפעתן על אדם מסוים. כשנזקקתי נואשות לתרופות משככות כאבים וקיבלתי מרשם לתרופה מסוימת או להרכב של תרופות, שוב נתלווה המשפט "נסה, ואם התרופה לא תחליש את הכאב, חזור אלי, כי ההשפעה של התרופה וכן המינון המתאים אינדיבידואליים". משפט זה שב וחזר על עצמו ונשמע כמנטרה. לעתים כתגובת הומור הקדמתי את הרופא ואמרתי לו: "אבל הכול אינדיבידואלי", וחייכנו. ובמציאות כך היה. בפועל היה עליי לנסות ולהתנסות ולבחור באותן תרופות ובאותו מינון שהשפעתם היחסית נדמתה בעיניי מועילה מעט יותר. תחילה התמרמרתי על שאין מרשם תקני מועיל לכול, או לחלופין שהרפואה איננה מסוגלת לקבוע, על פי נתוניי הרפואיים, את התרופה המתאימה לי. כעסתי על שבמצבי אני נאלץ לערוך ניסויים אישיים לקביעת מנות התרופות שלי. כעבור זמן חשבתי שתי מחשבות: האחת מעשית - נתון זה, המחייב את החולה להשתתף באורח פעיל בבחירת תרופותיו, נהפך לרכיב בניהול העצמי של הכאב והמחלה; והשנייה פילוסופית - הנה מופיע בבירור ערכו של היחיד, הנרתע משיבוצו בנוסחה מדעית מכלילה ומבכר את האינדיבידואליות שלו גם במחיר של עמל קשה שעליו להשקיע לביטויה.
ניהול הכאב איננו מתמצה בזה. עיקרו כאמור הניסיון להבטיח שבתודעה שנחבטה וזועזעה תשוב ותשלוט המחשבה - הפילוסופית, הרציונלית, המבררת, המנתחת, הרפלקטיבית - ושיח מתמיד עם המחלה ועם כל אחד מרכיביה. ניסיון זה תובע מאמץ עצום כי הכאב ותופעותיו מקשים על מחשבה בהירה, מנסים להדוף אותה, לדחוק את החולה אל איזו קרקעית צמיגית עבשה ולהטביע אותו בה.
ניהול הכאב והמחלה החל בפגישה שהייתה לי עם הרופא-המנתח ביחידה האורתופדית-אונקולוגית, שבה הציג לפניי את תוצאות הביופסיה והכין אותי לבאות. הרופא גילה אמפתיה ורגישות ועם זאת פרס לפניי ללא כחל וסרק את התוצאות ואת תכנית הפעולה - סדרת ההקרנות, הניתוח על סיכוניו והטיפול אחריו - באורח הישיר, הגלוי והמפורט ביותר בסיוע מונחים מדעיים-רפואיים. בן רגע נהפכתי לשותף במישור המקצועי והיה עליי לקחת אחריות. אמרתי לרופא: "אני נותן בכם אמון מלא, והחלוקה בינינו תהיה זו: אתם המנתחים תהיו אחראים על ביצוע הניתוח בירכי באופן המקצועי ביותר שהרפואה מסוגלת לו; אני מצדי אהיה אחראי על תחזוק השכל, הנפש והרוח שלי". נזכרתי במרטין בובר. הוא מבחין בין שני "אבות דיבור", כלומר שני סוגי התייחסות: האחד - "אני-אתה"; והשני - "אני- הלז". אחת התכונות בהתייחסות מסוג "אני-הלז" היא הידיעה השכלתנית, המדעית, המבוססת. ידיעה זאת, אומר בובר, יוצרת חיץ בין "אני" ובין "הלז", בין "אני" ובין משהו חיצוני לי, אני ובין חפץ. היא מאופיינת באובייקטיביות ובריחוק, שאינם מאפשרים גישה סובייקטיבית והכלה כמו ביחסי "אני-אתה". חשבתי אפוא שהתייחסותי לסרטן נעשית דו-משמעית, דו-ערכית, ופיתחתי כלפיו שני "אבות דיבור" מקבילים: האחד - "אני-הלז": גישה חיצונית, אובייקטיבית, הנשענת על המידע הרפואי שבידי ושיקוליה רציונליים; השני - "אני-אתה": גישה סובייקטיבית, מכילה.
בתקופת הכאבים הקשים ויתרתי עד מהרה מול בני משפחתי הקרובים - רעייתי, בני, בתי, חתני נכדיי וכלתי - על דיוקן האב והסב החזק. לא התביישתי בסבלי ולא בנזקקותי ובתלותי. שאלתי את עצמי: עד כמה עליי להתאמץ להסתיר, ולו במעט, את הסבל? עד כמה עליי להיראות אופטימי? בייחוד העסיקה אותי השאלה בעתות שבהן נכדיי באו לביתנו. ייתכן שהייתי יכול במידה מסוימת לשחק את המשחק, אבל לא עשיתי כן. חשבתי שעוצמת המחלה מצדיקה זאת. לא היה בי הכוח להציג חזות מיופה. נהגתי כך גם משום שמידת הקרבה שלי עם בני משפחתי גבוהה מאוד, ונכדיי כבר גדולים וחשבתי שמותר לי לצפות לשותפותם גם בזה, בקבלה מפוכחת של המציאות, שבה אבא וסבא נתון במצב מיוחד, קיצוני. מובן שהמחלה זעזעה את המשפחה וכולם הביעו חמלה והרעיפו עליי אהבה לאין קץ. הם שותפים מלאים בכל פרט, בכל שינוי, הם אתי. במצב זה לא הסוויתי את סבלי. אדרבה, התחזקתי מכך שבני משפחתי קיבלוני כמו שהנני, גם במצב של שפל. וכך, כשנזקקתי לתמיכה - לקום מן הספה, לקבל כדור הרגעה - אני, האבא והסבא הגיבור והחזק, לא היססתי לבקש אותה. ובפעם הראשונה בחיי סעדה אותי נכדתי, ונכדי עזר לי.
בכלל הישלתי מעצמי את מחיצות הבושה ואת מסכות התדמית. לא התבוששתי עוד. ימים רבים אחרי הניתוח כשהייתי מחובר לקטטר - גורם מעיק ומדכדך נפש כשהוא לעצמו - דיברתי על כך עמם בגלוי. גם לא התאמצתי להסתיר את מבושיי. לבטח יכולתי לעשות בזה יותר ולהשתדל להתנהג באורח נורמטיבי וצנוע יותר, אבל לא עשיתי כן. חשבתי שלא יזיק אם יראו גם את רובד ההתערטלות וההזדקקות אצלי. זה חלק מהשותפות המשפחתית. האמנתי שהתמונה הכוללת שלי בעיניהם לא תיפגם, אולי תהיה מורכבת יותר.
במהלך התקופה היו גם שעות טובות יחסית, אם בגלל גחמת הסרטן ואם בהשפעת התרופות. יכולתי לקרוא מעט, לשוחח בטלפון, להתכתב בדוא"ל - הכול במשורה. והיו גם ימים טובים יחסית. הכאב ירד לדרגה שהייתי מסוגל לשאתו ויכולתי ללכת מרחקים קצרים בביטחון. בשעות ובימים האלה רציתי לחזור לעצמאותי. לדוגמה, ברוב ימי ההקרנות, שבוצעו בבית החולים איכילוב בתל אביב (ואנחנו חיפאים), הסיעוני לשם בני משפחתי בתורנות. אבל בימים שחשתי מסוגל לכך, התעקשתי לנסוע לבד ברכבת ישראל. תחילה נוצר מתח ביני ובין בני משפחתי בעניין זה. תפקיד הסיעוד כבר נתקבע אצלם, והם, מתוך דאגה רבה לי, התעקשו ללוותני. נוצר אפוא מנעד הזדקקות-עצמאות שהדרגה בו השתנתה בהתאם למצבי ולתחושת מצבי, ויחד למדנו להכיר בו. עת להזדקקות ועת לעצמאות יחסית. אני הבטחתי שאבקש לאפשר לי עצמאות רק אם אחוש שאני מסוגל לבצע את הדברים לבד, בלא עזרה. בני משפחתי מצדם למדו להתאים את דרגות הסיעוד והעזרה בהתאם לכך.
אני חש מצוקה כלפי חברים וידידים. משנודע דבר מחלתי בקרב חבריי וידידיי הוצפתי בשיחות טלפון ובתכתובת דוא"ל רבה. אני זוכה לקבל אין-ספור ביטויים של רחשי זעזוע, הזדהות, דאגה, עידוד, חיבה ואהבה. יש המצרפים ציטוטים מיצירות שירה ורוחניות. יש המפנים אותי לקישורים ולמקורות שמהם אוכל לשאוב מידע וחיזוק. לנוכח כמה מהדברים שחבריי מביעים לבי גואה, התרגשותי רבה ולא אחת זולגות דמעות מעיניי. אבל ברוב המקרים לא הייתי ועדיין אינני מסוגל להביע זאת כיאה וכראוי. יוצא שאל אחדים מחבריי וידידיי, מקצתם אמנם, מחמת שכחה או בלבול אינני חוזר כלל למשל משום שמחקתי בטעות הודעות שנשלחו אליי; ולאלה שאני משיב תשובותיי על פי רוב קצרות, תמציתיות, קמצניות - בהחלט לא כדרכי, כך יעידו כולם. אני מניח שיש מהם החשים פגועים-משהו, אולי רק מביעים תמיהה. עניין זה מעיק עליי מאוד. אני נבוך וחש אי-נעימות כלפיהם, גם כלפי אלה שאמנם מבינים את פשר תגובותיי הפעם, אבל אולי בכל זאת מצפים ממני ליותר. למזלי נטע אשתי קולטת את השיחות וההודעות ומשיבה לפונים בפירוט רב ובסבלנות לאין-קץ.
קיים גם עניין הביקורים. מאז תחילת המחלה ועד עתה (שבועיים אחרי הניתוח) רציתי מאוד בהסתופפותם של בני משפחתי הקרובה סביבי - בבית, בבית החולים ובמוסד השיקום - והם אכן נמצאים אתי במידה שלא תשוער. טובה לי השתתפותם והתעדכנותם בכול. לעומתם אני הודף - ונטע מסייעת בזה - ביקורים של חברים. ואכן עד כה הייתי מוכן לביקוריהם של מתי מעט מהם, נער יספרם, אלה שקשרם עמנו הוא כקשר משפחתי. רוב המבקשים לבקרני ואינם נענים מבינים את תגובתי ומניחים לי, בכללם כאלה שהתנסו בדבר בעצמם או עם יקיריהם שחלו במחלה קשה. אבל אין לי ספק שיש מקרב אותם החברים שלא נעניתי להצעתם לבקרני החשים פגועים. בעיני אחדים מהם ביקור חולים הוא בגדר מצווה שאיננה תלויה בחולה. רוצה-איננו-רוצה, יש לבקרו. ויש החשים צורך לבקרני משום שהם רוצים לספר לי פנים-אל-פנים סיפור שיש בו סוף טוב ולקח של תקווה ועידוד - אם סיפור אישי של מי שחלה במחלה קשה והחלים, ואם סיפור על קרוב שמצא דרך להחלים.
באשר לבני משפחתי, התייחסותי מורכבת. מצד אחד אני רוצה אותם בקרבתי, שיסתופפו סביבי, גם אוהב לשמוע מהם סיפורים על חייהם. אני מוצא בכך מעין תיווך לעולם הרגיל. מצד שני פעמים רבות שמעתי את הדברים בפיזור נפש ובחצי אוזן. הם הבחינו בכך, אולי התאכזבו, אבל הבליגו, סלחו.
אודה, במצבי עתה אני חסר סבלנות לסיפורים, קצר רוח בהם, גם אם הם נאמרים על ידי יקיריי, ומתעב סיפורי מחלה גם כאלה שלקחיהם מעודדים ומחזקים את האופטימיות. בכלל אני תובע עתה את זכותי להתכנס בתוך עצמי בבועת השיח עם המחלה ומבקש שחבריי יבינו זאת. אני זקוק להתכנסות הזאת כדי להבטיח בירור בהיר של מחשבותיי ותובנותיי, בלא רעשי רקע. יש בי מאגרי נפש המאפשרים לי לנווט את דרכי במחלה על פי צורכי רוחי. זה נראה יומרני, אני יודע, אבל כך אני חש ובמידה רבה של ביטחון. מקורות ההשראה שאני ניזון מהם אינם בהכרח סיפורי מחלות והחלמה מוצלחת. לעתים הם רחוקים, מגיחים מעולמות תוכן ורוח שונים וכפשוטם מקצתם עלולים להיראות בלתי רלוונטיים. מכל מקום בשלב זה נתמעטה אצלי מאוד יכולת הנתינה לאחרים וההכלה שלהם.
ההבחנה בין "הציר האופקי" - העובר במישורים החברתי, הכלכלי, הפוליטי והתעסוקתי, שבו אדם פועל על פי תפקידיו החברתיים ועל פי הנורמות הנתבעות בהם - ובין "הציר האנכי" מרכזית בתפיסתי. "הציר האנכי" משמעו הציר הפנימי, זה שבו האדם צולל אל מעמקיו, בוחן את קולו הפנימי, את מצפונו, שוקל לדבוק בו; או בדימוי אחר זה הציר של ההעלאה העצמית, החיפוש אחר הנשגב, המוחלט, האלוהי. זה הציר שהאנושיות נבחנת בו. בתקופה זו אני נתון במידה רבה בו, בציר האנכי.
מגוחך בעיניי להכריז כי אני יודע שיש אנשים ונשים הנושאים מחלות אכזריות ופציעות אנושות. טיפלתי באמי ובאבי ז"ל בעת שחלו במחלות קשות, אושפזתי לניתוח לאיחוי עצמות קרסול שנשברו במעידה, סעדתי חברים פצועים נפגעי תאונות ומלחמות, מאות פעמים פקדתי בתי חולים הן לביקורי חולים של קרובים וחברים, הן לביקורי חולים מהמוסדות שניהלתי. ובכל זאת עתה, לראשונה, אני מתחיל לתפוס את העובדה שקיימת בחברה קבוצה ענקית של בני אדם החיים בסבל איום.
אנחנו רגילים לפלח את האוכלוסייה על פי קטגוריות לאומיות, חברתיות, כלכליות, פוליטיות, אידאולוגיות ודתיות. על פי הפילוח הזה אנו מגדירים את זהותנו ואת זהותם של אחרים: יהודים וערבים; ותיקים ועולים; עשירים ועניים; אשכנזים, מזרחים, רוסים ואתיופים; חילונים, דתיים וחרדים; ימנים, שמאלנים ואנשי מרכז; וכו'. קטלוג זה טבוע היטב בתודעה החברתית, כל פלח מזוהה ומובחן. השיח הציבורי מרבה להשתמש בו. והנה קבוצה גדולה של בני אדם אינם "נספרים" בשיח הזה: קבוצת החולים במחלות איומות והפצועים קשה. הקבוצה מוכרת כמובן לאנשי המקצוע בבתי החולים ובמוסדות השיקום - רופאים, אחיות, בעלי מקצועות הסיעוד - אבל החברה בכללה איננה מכירה בה כקבוצה בעלת נתונים ואפיונים מוגדרים, קל וחומר איננה מודעת לממדיה העצומים. אני מניח שבכל זמן נתון יש בישראל מאות אלפי בני אדם שסבלם נורא.
מהו ההסבר לתופעה זו? אין זאת אלא שחברתנו נגועה בקהות אנושית. לזו מצטרפת בוודאי הרתיעה הטבעית מפני תופעות החולי המפחידות והמאיימות. לבושתי "גיליתי" את קבוצת החולים במחלות קשות - במובן של מודעות לאפיוניה ולממדיה ובמובן של היכולת להקיפה בתודעה - רק עם הצטרפותי אליה. בחודשים האחרונים - בחדר ההמתנה במחלקה הרדיו-תרפית, בבית החולים ובמוסד השיקום; מאות רבות של בני אדם סובלים, ועם כל השוני במחלות, הבחנתי במשותף בפניהם ובתנועת גופם - סבל, קדרות, עצבות, הסתגרות, אצל אחדים מהם גם ייאוש. והנה אני שייך לקבוצה הזאת ולא זו בלבד אלא שמחלתי ממארת, אני נמנה עם ה"אונקולוגים". אני חש עתה הזדהות עם הקבוצה וחמלה פעילה כלפי החולים במחלות קשות.
בעת אשפוזי בבית החולים שכב על המיטה שעל ידי אדם שכבר שהה שם תקופה ארוכה, וכשעזבתי את המקום עדיין נשאר שם. ק' הוא קיצור שמו הפרטי. לפני שנים אחדות חלה בסרטן עצמות, כמה פעמים נסדקו ונקרעו עצמות בכל מיני חלקי גופו, ועתה בעקבות אירוע דומה אושפז שוב. שנינו היינו אז במצב קשה, אני בימים הראשונים אחרי הניתוח, וכל אחד מאתנו היה שקוע בכאביו. ובכל זאת דיברנו מעט, משפטים קצרים, מייצגים, והתיידדנו. הוא אדם משכיל ונהניתי מהעברית שבפיו. בערב לפני עזיבתי את בית החולים, לפני ברכת ה"לילה טוב" שהנהגנו בינינו, אמר לי פתאום ק', ללא כל התראה: "מה בצע?". לרגע אחד לא הבנתי ושאלתיו: "מה, מה בצע?", והוא השיב: "מה בצע בחיי?", הבנתי ובכל זאת שאלתי: "למה אתה מתכוון, ק'?", והוא ענה: "אתה רואה את מצבי; מה טעם חיי? לשם מה לחיות? אני גרוטאה, לא יכול לעשות כלום, לא יכול לתרום דבר". לא הייתה בפי תשובה חכמה, ולא רציתי להוציא מפי היגדים שחוקים, וגמגמתי: "אבל אני רואה שבמשפחה שלך אתה עדיין מרכז", והוא ענה: "נכון, אבל אני להם גם נטל מרכזי". נאלמנו ונכנסנו, הוא במיטתו ואני במיטתי, למסע האין-סופי של נדודי הלילה המייסרים.
לשמחתי, גם בעתות השפל במצבי לא הגעתי להעלאה ממשית של שאלת טעם החיים. הייתי מדוכדך, עצוב, מבוהל, נפחד, מתוסכל, עגום וכואב, ועם זאת נשמרתי מכל משמר מלצנוח אל מצב דיכאוני ונואש. גוננתי על נפשי מפני הבקשה למות. לשם כך היה עליי לגייס כוחות נפש מקרקעית הווייתי, והיה עלי לקרוא למחשבה, שמחמת הכאב נתערפלה וסויטה, לשוב אליי ולחזק את הנמקתו של טעם החיים. ועם זאת לראשונה נגעתי בשאלה מקרוב, כחוויה, לא כשאלה פילוסופית, לא כשאלה הנשאלת על ידי דמות ספרותית. במילים אחרות, נגעתי במוות.
ליבת החינוך בעיניי היא העיסוק בשאלות האדם, ואני סבור שתפקידו העליון של החינוך הוא עירור השאלות האלה - השאלות הגדולות, שאלות הקיום - ודיון בהן במהלך שנות הלימודים בגן הילדים ובבית הספר. דיון זה נעשה מתוך חומרי הלימוד עצמו, בכל המקצועות, בקישור למאורעות בעלי משמעות מיוחדת בכיתה, בבית הספר או בחברה, ובהעלאה מכוונת ומתוכננת של שאלות אדם בפעילויות חינוך המיועדות לכך: שעות מחנך, שעות חברה, טיול בשדה ובאתרים ועוד. אינני מציע חלילה להכין את התלמידות והתלמידים ישירות ובמכוון לאסונות כגון יתמות, אובדן אדם יקר, פציעה קשה או מחלה ממארת. ועם זאת כשתלמידה ותלמיד חווים אסון, נכון יהיה אם המחנכת והמחנך ישוחחו עם תלמידי הכיתה על השאלות שהאסון מעורר, כמובן בהתאמה לגילם וליכולת ההבנה שלהם. אבל גם אם שפר מזלה של הכיתה ושום אסון לא פקד אף לא אחת ואחד מתלמידיה, עצם העיסוק בשאלות אדם בכיתה, כחלק מהותי, טבעי, של ההוויה החינוכית בה, מכשיר את התלמידות והתלמידים לחשיבה עצמית מעמיקה על שאלת אדם העולה בחייהם.
מכלל השאלות שהבאתי לעיל, לא מעטות מהן אינן קשורות בהכרח במחלה, ובוודאי ראויות להידון בכיתה, בכללן: הקורבנות, רגש האשמה, אמונות תפלות, התודעה והאחריות על ניהול החיים. סיפורי שלי יכול להקנות לשאלות אלה ממד נוסף. ועולה מהדברים תובנת-על, חשובה מאין כמוה, אף שקשה להפנימה - אך חוט שערה מבדיל לעתים בין מצבים קיצוניים בחיים, ואין ביכולתנו לנבא את המעבר החד ביניהם.
הועלה לאתר בפברואר 2016