לתרומה

מחלות סרטן
סרטן - נושאים כלליים

התמודדות רגשית עם מחלת הסרטן

עוד בנושא

תהליך אבחון מחלת הסרטן מלווה ברוב המקרים בתנודות רגשיות ומחשבות הנעות בין תקווה לבין פחד וחשש. כאשר מתבררת האבחנה, תגובתו של כל אדם היא ייחודית. התגובה לאבחנה מושפעת מתכונות אישיות, ניסיון ומפגש קודם עם מחלות סרטן במשפחה או בסביבה הקרובה, סוג המחלה והיכולת להירפא או להשיג הקלה. כל אדם מגיב בצורה שונה ובעוצמה שונה אבל לכולם דרוש זמן כדי להסתגל למציאות של מחלה.

יש לזכור כי גם בני המשפחה עוברים תהליך רגשי דומה, ורבים מהם זקוקים, בדומה לחולה, להדרכה ולתמיכה.


מחקרים הראו כי רוב החולים מתמודדים היטב עם המחלה בעזרת כוחותיהם שלהם ובסיועה של סביבה תומכת. תגובות רגשיות קיצוניות מתמשכות מופיעות רק אצל מיעוט החולים. ואולם, נמצא כי קיימים מספר חששות המשותפים לחלק גדול מהחולים, ועליהם יש מקום לדון עם בני המשפחה, חברים וקרובים. על סמך הניסיון הקליני והידע שנצבר, יכול הצוות המטפל בבית החולים להיות לעזר רב, כל אחד בתחום התמחותו.

לאגודה למלחמה בסרטן חוברת 'לדבר, להקשיב, להבין' – מדריך למלווים, בני משפחה וחברים התומכים בחולי סרטן. לקבלת החוברת ללא תשלום ניתן לפנות בשיחת חינם לטלמידע® של האגודה למלחמה בסרטן בטל': 1-800-599-995, או לעיין בה באתר האינטרנט של האגודה. 

 

התמודדות עם האבחנה של מחלת הסרטן

עם אבחון מחלת הסרטן מגיעה גם ההבנה שהחיים עלולים להשתנות וחלק מהדברים לא יהיו עוד כפי שהיו קודם לכן. כשם שהגוף זקוק לזמן כדי להחלים לאחר ניתוח או התערבות רפואית אחרת, כך גם ההסתגלות הנפשית למחלה מצריכה זמן וסבלנות. לעתים תהליכים רגשיים דורשים זמן ממושך יותר מהזמן הדרוש להחלמת הגוף, ויש לאפשר לחולה את הזמן הנחוץ לו כדי שיוכל לעבד את משמעות השינויים שבאו בעקבות האבחנה. חלק מהחולים וקרוביהם חוששים שהחיים לא יהיו עוד כפי שהיו. ההסתכלות על החיים משתנה, ובחירות והחלטות עשויות להשתנות עקב עדכון סדר העדיפויות. חלק מהחולים מדמים זאת לתחושה של רכבת שסטתה מהפסים והם אינם בטוחים שיוכלו להשיבה בחזרה למסלולה, או שאין הם בטוחים לאן תוביל אותם הדרך. חלקם חשים שהעובדה שחלו בסרטן משפיעה על כל תחומי חייהם ואף משנה אותם עצמם. עיבוד הידיעה וחזרה לשגרת החיים או בניית שגרה חדשה, הם תהליכים האורכים זמן.

 

התמודדות עם רגשות מעורבים

מפגש עם אירועי חיים קשים יכול לעורר תחושות ורגשות מעורבים, בתהליך דינאמי הכולל גם מעברים קיצוניים בין רגשות ובין עוצמות רגשיות, בהן עוצמות רגשיות כאלה שלא היו מוכרות קודם לכן לאדם החווה אותן. אצל חלק מהאנשים באות לביטוי תחושות פיזיות קיצוניות ואצל אחרים הביטוי הוא רגשי. עם הרגשות הקשים נמנים: פחד, כעס, ייאוש, חוסר אונים ואשמה. עלולים להופיע גם קושי בריכוז, מחשבות חודרניות וטורדניות והפרעות בשינה או בתיאבון. 

 

הכחשה

היא מנגנון הגנה חשוב בהתמודדות עם מידע קשה או עם אירועי חיים מאיימים. היא מאפשרת עיכול הדרגתי של המציאות הכואבת ומגנה על הפרט מפני העוצמה הרגשית הנחווית. הכחשה היא תהליך דינאמי, המבטא דחייה או התנגדות לקבל חלק או מכלול של משמעויות הקשורות באירוע המאיים. במסגרת ההכחשה יכולות לעלות תהיות כמו "אולי קרתה טעות באבחנה", "אולי הביופסיה אינה שלי", "אולי בדיקות המעבדה אינן תקינות...".  ברוב המקרים ההכחשה מתפוגגת עם הזמן, וניתן לבטא ולתמלל את הרגשות כחלק מתהליך העיבוד הרגשי. קיימות רמות שונות של הכחשה, הנעות בין הכחשה מוחלטת של המחלה לבין הכחשה של חומרת המחלה, בניסיון להפחית את גודל ומשמעות האיום. בכל מקרה חשוב לבחון מי מכחיש, את מה, כמה, בפני מי, ובאילו נסיבות מתרחשת ההכחשה.

כעס

עלול להופיע ממגוון סיבות, שחלקן מוגדרות מאוד, כמו במקרה שחל עיכוב באבחנה או שמישהו בצוות הרפואי לא היה מספיק ערני או קשוב לתלונות. לעתים הכעס הוא ביטוי לעצב ופחד ולעתים הוא מתעורר בעקבות קושי לקבל עזרה. בקרב חלק מהחולים הכעס מבטא את הקושי לקבל את עצם המחלה ואת התלות הנלווית אליה, והוא עלול להיות מופנה דווקא כלפי מי שמנסה להושיט עזרה, כולל בני משפחה או צוות רפואי.

רגשות כגון עצב, פחד, קנאה ובדידות עשויים ללוות את החולה ואת בני משפחתו, ולא תמיד קל לשוחח עליהם. לעתים רגשות קשים נמהלים ברגשות חיוביים כמו חום, אהבה, ידידות, גדילה, פתיחות, כנות וקרבה.

 

התמודדות עם השינוי בשגרת החיים

חולים הנדרשים לעבור סדרה ארוכה של בדיקות או טיפולים, צריכים לשנות את שגרת יומם בשל התלות במועדי הטיפול או הבדיקות. טיפולים עלולים לפגוע ביכולת להתמיד בסדר היום הרגיל – הכולל עבודה, לימודים או בילויים. עם זאת, חשוב לנסות לשמור ככל האפשר על רצף ושגרת חיים. אפשר ורצוי להתייעץ עם הצוות המטפל לגבי הפעילויות שחשוב וניתן לשמרן.

 

ניסיון להבין את הסיבות למחלה

שאלות כמו "למה חליתי?"; "מדוע אני?"; "למה דווקא עכשיו?" ו-"האם יכולתי למנוע את המחלה?" עלולות להציק לחולים רבים. אצל חלק מהחולים הרצון להבין את הסיבות למחלה מוביל ללימוד ולהיכרות טובה יותר עם המחלה והטיפולים ומגביר את תחושת השליטה שלהם בחייהם. אצל חולים אחרים שאלות אלה עלולות לעורר תחושות של אשמה או האשמה. מחקרים שניסו למצוא קשר בין משברים אישיים, מצבי לחץ ואירועי חיים קשים, לבין הופעת המחלה, מעלים ממצאים סותרים. כיום נראה כי אירועים כאלה משפיעים אמנם על איכות החיים, אך אינם הגורם למחלת הסרטן. עם זאת, חשוב לשוחח על תחושות אלה ודומות להן, אשר מייצגות לעתים קושי מרכזי בהתמודדות עם המחלה ועם מצב של חוסר ודאות.  

 

חוסר ודאות

לעתים מחלת הסרטן מלווה בחוסר ודאות לגבי העתיד. קשה לשמור על אופטימיות כאשר העתיד הופך לבטוח פחות, וחלק מהחולים חווים תקופות של חוסר אונים. המפתח להתמודדות עם חוסר ודאות הוא תקווה ושמירה על איכות החיים הקיימת. לעתים עשוי מפגש עם חולים אחרים או עם אנשים שהבריאו לסייע בהתמודדות ולחזק את תחושת האופטימיות. חלק מהחולים שואבים חוזק מהתמיכה והאהבה שעוטפת אותם, חלקם פונים ליצירה, אומנות, לימודים או לניסיון להגשים משאלות או חלומות ישנים. חלק מהחולים מדווחים שהמחלה הובילה אותם לחולל בחייהם שינוי חיובי ושינוי בסדר העדיפויות. 

 

האם לשוחח על המחלה?

הרצון לשוחח על רגשות קשים משתנה מאדם לאדם. עם זאת, נמצא כי לעצם הדיבור יש השפעה מרפאת על חלק גדול מהאנשים. קיים הבדל משמעותי בין דיבור עצמי, כאשר אדם חושב או מדבר אל עצמו, לבין דיבור החוצה, דהיינו קיומו של דיאלוג. מכאן למעשה התפתחה הפסיכותרפיה. דיבור עצמי עלול להגביר את הבדידות ולהעצים רגשות כואבים, בלי לאפשר 'אוורור' של רגשות אלה. חשוב להיות קשובים לצרכיו השונים של כל חולה ולהיות ערניים לשינויים בהם. יש לשמור על מינון נכון של הדיאלוג ולאפשר לחולה עצמו להכתיב את הקצב. יש תקופות שבהן הצורך לשוחח גדול יותר, ויש תקופות שבהן רצוי להקשיב גם לשתיקות. חלק מהחולים יעדיפו בתקופות מסוימות להמעיט בשיחה על המחלה, כדי להסיח את הדעת ממנה ולעסוק בדברים אחרים. שיחות רבות בנושא טעון זה עלולות לגרום להצפה רגשית, ויש אנשים הזקוקים ליותר שקט ולפחות גירויים. חלק מהמשפחות מתקשות לשוחח על רגשות קשים והן זקוקות לסיוע. הצוות הפסיכו־אונקולוגי, יחד עם הרופאים והאחיות, יכולים לסייע בהתלבטויות אלה, לעזור למצוא את המילים ואת הדרכים לפתוח בשיחה ולאפשר את קיומה.

 

למי לספר על המחלה?

מחלת הסרטן מתרחשת בגופו של החולה אבל משפיעה על המשפחה כולה. חולים ובני משפחה מתמודדים עם השאלה למי צריך לספר על המחלה. האם לספר להורים מבוגרים? האם לספר לילדים קטנים? החל מאיזה גיל, ומה לספר להם? האם לספר לשכנים או לעמיתים לעבודה? לשאלות אלה אין תשובה נכונה אחת.

 

האם לספר לילדים?

רוב הילדים מצליחים להתמודד עם מידע על מחלת הסרטן, כאשר מידע זה נמסר להם בצורה, במינון ובקצב המתאימים להם. ילדים צעירים עדיין לא מסוגלים לתמלל את רגשותיהם, ולכן קשה לנהל עמם דו־שיח מילולי על רגשות. חשוב שהילד יבין את המתרחש סביבו ממידע שיימסר לו ישירות מהוריו, ומומלץ להימנע ככל האפשר מקיומם של סודות, העלולים להיחשף בנקל.

 

לאגודה למלחמה בסרטן שירות ארצי להדרכת הורים (או סבים וסבתות) שאחד מהם חולה בסרטן, שמטרתו להעניק להורים מידע, תמיכה וכלים מעשיים שיסייעו להם בהתמודדות עם שאלות כגון כיצד לספר לילדים, כיצד להתמודד עם מצבי משבר וחולי וכו'. השירות ניתן על ידי מח' שיקום ורווחה, טל. 03-5721614/647, דוא"ל: orit-spira@cancer.org.ildanar@cancer.org.il
 חוברת 'מה אספר לילדיי על מחלת הסרטן שלי' של האגודה למלחמה בסרטן עוסקת ביתר פירוט בנושא זה ומכילה מידע ועצות נוספים. לקבלת החוברת ללא תשלום ניתן לפנות ל'טלמידע'® בטל. 1-800-599-995

 

האם לספר להורים קשישים?

הרצון להגן על הורים קשישים מפני מידע קשה, מוביל חלק מהחולים להחלטה שלא לספר להוריהם על מחלתם כלל. יש לכבד החלטה זו. עם זאת נראה כי הורים, גם אם הם קשישים, מסוגלים להתמודד עם מידע קשה ומצליחים לגייס את ניסיון החיים שלהם ולהושיט עזרה.

 

האם לספר לשכנים או לעמיתים לעבודה?

יש חולים החוששים שעצם חשיפת מחלתם תגרור שינוי של היחס כלפיהם ותעורר גילויי רחמים. ברוב המקרים חשש זה מתבדה, ומה שמתפרש בתחילה כ'רחמים' מתברר כדאגה אמתית וכנה. חלק ממקומות העבודה מתגייסים לעזרת החולה, בכל הקשור להיעדרויות מהעבודה, ביקורים, הסעות לטיפולים ועוד. במדינה קטנה כמו ישראל קשה אמנם 'לשמור סוד', אך חשוב לכבד את פרטיותו של החולה ולשמור עליה. 

 

התמודדות עם שינויים גופניים

ניתוח או טיפולים עלולים לגרום להופעת שינויים גופניים. החולה נדרש להתמודד עם שינויים אלה ולהסתגל אליהם, כמו גם למשמעות השינוי לגבי בני משפחתו וסביבתו הקרובה. טיפולים עשויים לשנות את שגרת החיים ולגרום לאי נוחות פיזית ולתופעות לוואי כמו נשירת שיער, בחילות, הקאות, ירידה במשקל, עייפות וחולשה. חלק מהטיפולים עלולים לגרום לירידה זמנית או קבועה בחשק המיני, ובכך להשפיע על הפעילות המינית. ברוב המקרים ניתן להקל את תופעות הלוואי בעזרת עצות והנחיות מהצוות המטפל, שברשותו ניסיון וידע רבים על אודות הטיפולים והשפעותיהם. חשוב לזכור כי שינויים גופניים עלולים לגרום לדימוי גוף נמוך, ביטחון עצמי נמוך ויכולות פיזיות פחותות. כל אלה עלולים לגרום לתחושת דחייה של הגוף והתנכרות לו, דווקא כאשר הוא זקוק לטיפול ובניה מחודשים. מחקרים מראים כי הליכות קצרות וקבועות, והתעמלות מתאימה, מסייעות בבניית הגוף אצל חולים המקבלים טיפול כימי או כאלה שעברו ניתוח.

 

באגודה למלחמה בסרטן קיים שירות ייעוץ בנושאים דימוי הגוף, זוגיות ומיניות, המיועד לחולי וחולות סרטן ולבני/בנות זוגם. הייעוץ ניתן על ידי מטפלת במיניות – ללא תשלום, בתיאום מראש וללא צורך בהפניה רפואית. טל': 03-5721643 או דוא"ל: miniut@cancer.org.il

 

האם לספר לחולה על מחלתו?

חוק זכויות החולה מחייב רופאים למסור לחולה מידע על מחלתו ועל סיכויי ההחלמה ממנה ולהסביר לו מהם הטיפולים האפשריים. מידע רפואי הוא כמו תרופה: יש לתת אותו במינון הנכון, בזמן הנכון, באופן הנכון ועל ידי האדם הנכון. קבלת מידע אמין, באופן המתאים לחולה, מאפשרת לו להבין את מצבו הרפואי, לקבל החלטות מודעות לגבי הטיפולים, לתכנן את חייו, ולנהל אותם על פי העדפותיו ובהתאם לרצונותיו. יש לזכור כי העברת המידע אינה אירוע חד־פעמי, אלא תהליך מתמשך של דו־שיח. לחולה יש זכות לבקש מרופאיו למסור את המידע לבני משפחה או לידידים, אם הוא סומך עליהם שיעבירו לו אותו ויסייעו לו בתהליך קבלת ההחלטות. מחקרים מראים כי הסתרת מידע מחולה עלולה להקשות עליו, בדיוק כשם שהצפה במידע עלולה לעשות זאת.

גם לדרך מסירת המידע יש משמעות רבה. האינפורמציה הקשורה למחלת הסרטן כוללת עובדות מדעיות, בדרך כלל כאלה המתבססות על מחקרים סטטיסטיים, והמשמעות של נתונים אלה לגבי החולה בנסיבות החיים המיוחדות לו. עיבוד המידע לוקח זמן משום שהוא כולל הבנה של נתונים ביו־רפואיים, חלקם לא מוכרים, לצד התמודדות עם מחשבות ורגשות קשים. חולים רבים מדגישים שהם זקוקים למידע כדי להבין את מה שקורה להם, על מנת לקבל החלטות מודעות ותחושה של שליטה במצב. חולים רבים מעדיפים לקבל את מלוא המידע, גם אם הוא קשה, ומציינים שלעתים מידע קשה עדיף על חוסר ודאות. עם זאת, חשוב לזכור כי בנסיבות של מחלה, קושי ומצוקה, עומדת לאדם גם הזכות להגן על עצמו מפני מידע קשה. חולים המעוניינים שבני משפחתם יסיעו להם להתמודד עם המידע, טוב יעשו אם יבהירו זאת לרופא המטפל. חשוב שהחולה, בני המשפחה והרופא יגיעו להסכמה לגבי דפוס הקשר המתאים להם. על חולים המעוניינים שהרופא ימסור מידע ישירות לבני משפחתם, גם שלא בנוכחותם, לציין זאת בפניו. ניתן כיום למנות 'בא-כוח' שיכול לקבל החלטות הנוגעות לחולה במקומו, אם לא יוכל לעשות זאת בעצמו. אפשרות זו יש להעלות בפני חולים ומשפחות שהדבר מתאים להם.

 

הצפה של מידע

קיימים מקורות רבים וזמינים של מידע על מחלת הסרטן, על הטיפול בה ועל ההתמודדות עמה, בהם אינטרנט, ספרים, חברים ועוד. כיום קל הרבה יותר להגיע למידע רפואי, ולעתים מופעל על החולה לחץ סמוי ללמוד את כל שניתן על המחלה. אולם לא תמיד מידע נוסף מסייע בהתמודדות. הקלות הרבה שבה ניתן להשיג מידע עלולה להיות עבור חלק מהחולים "חרב פיפיות", ולגרום להצפה של חרדה, במקום לחזק את תחושת השליטה שלהם במצב. כמו כן, יש להקפיד לבדוק את מהימנות מקור המידע.

לשירותי מידע מתקדמים וחיפוש במאגרים רפואיים, ניתן לפנות ללא תשלום למרכז המידע של האגודה למלחמה בסרטן בטל': 03-5721608 או בדוא"ל: info@cancer.org.il 

 

התמודדות עם מחשבות על המוות

אף על פי שכיום ניתן לרפא חלק מהחולים בסרטן ולהאריך את חייהם של חולים אחרים, מחשבות על מוות עדיין מעסיקות את מרבית החולים. חלקם מעוניינים לשוחח על המוות עם בני משפחה או ידידים ומסוגלים לעשות זאת. אחרים אינם מעוניינים לשוחח על המוות, אף שמחשבות עליו מטרידות אותם מפעם לפעם. הבחירה לא לשוחח על המוות אינה מעידה בהכרח על הכחשה; היא יכולה להיות בחירה מודעת, הנובעת מהדרך שבה האדם מתמודד עם אירועים קשים, או מגישה אופטימית המאפיינת אותו. ישנם חולים החוששים מהמוות, אך אינם מוצאים את האדם, הדרך, והמקום המתאימים לשיחה על חששות אלה. חלק מבני המשפחה או החולים עצמם חוששים להעלות נושא זה כדי שלא לגרום כאב, מתוך מחשבה שמה שלא נאמר לא מכאיב. עם זאת, יש לזכור כי לעתים ההחלטה לא לשוחח על רגשות כואבים מגבירה את תחושת הבדידות. כאשר חולים ובני משפחה מתלבטים אם לשוחח על הרגשות הכואבים או להימנע מהעלאתם, הם מתלבטים למעשה בין הבחירה להיות יחד בכאב או להישאר בבדידות. בסופו של דבר, כל אדם וכל משפחה צריכים לבחור את הדרך המתאימה להם, ויש לוודא שההחלטה התקבלה באופן מודע, תוך התמודדות עם החשש והפחד. צוות השירות הפסיכו־אונקולוגי, הרופאים והאחיות יכולים לסייע בהתלבטות זו, לעזור בתכנון השיחה או להיות שותפים בה. שיחה יכולה לאפשר ביטוי מילולי לפחד וליצור יכולת משותפת לחיות עם הפחד, להתמודד עמו ולהתגבר עליו.

 

התמודדות עם תלות וצורך בקבלת עזרה

בחברה המערבית המעלה על נס ערכים של עצמאות ולקיחת אחריות של הפרט על חייו, מצבי תלות עלולים להיחוות כקשים במיוחד. עם זאת, חשוב לזכור כי מצבים של קושי ומצוקה מביאים לידי ביטוי תכונות חיוביות של אחריות כלפי הזולת, קשרים משפחתיים, אהבה וידידות. ברוב המקרים התלות היא זמנית וחולפת עם תום הטיפולים. בני משפחה, שהם ברוב המקרים מקור התמיכה עבור החולה, מתמודדים עם הצורך למצוא את האיזון הנכון בין הרצון להגן עליו ולאפשר לו שקט ומנוחה, לבין הרצון לעזור לו לצאת מביתו וממיטתו. כדי למצוא את הפתרון האופטימלי, רצוי לשתף את החולה עצמו בהתלבטויות, לשאול אותו במה ירצה שיעזרו לו, למה הוא מצפה ממשפחתו ומה מכביד עליו. היכולת של החולה ושל בני משפחתו להתמודד עם מצבי תלות בצורה בוגרת ומכבדת, מפגישה חלק מהמשפחות עם סוג חדש של אינטימיות, כזו שלא הייתה מוכרת להם קודם לכן.

מרכז תמיכה "חזקים ביחד"
באגודה למלחמה בסרטן
קרא עוד
כתיבה:
דר' שלומית פרי, עו"ס, מנהלת השירות הפסיכואונקולוגי, מרכז רפואי רבין-קמפוס בילינסון
מעודכן לשנת 2018