מבוא
מהי סרקומה של הרקמות הרכות?סוגים של סרקומה של הרקמות הרכות
גורמי סיכון
תסמיני המחלה
כיצד מתבצעת האבחנה?
קביעת שלב ודירוג המחלה
הטיפול בסרקומה של רקמות רכות
ניתוח
טיפול בקרינה (רדיותרפיה)
טיפול כימי (כימותרפיה)
טיפול מכוונן (ממוקד מטרה)
מעקב
מחקרים (ניסויים) קליניים
התמודדות רגשית עם מחלת הסרטן
מערך המידע, הסיוע והתמיכה של האגודה למלחמה בסרטן - לחולים, למחלימים ולבני משפחותיהם
המידע המובא בהמשך עוסק בסרקומה של הרקמות הרכות, ומטרתו לשפוך אור על אבחון המחלה, סוגי הטיפולים, תופעות הלוואי וההתמודדות. עם זאת, מידע זה הוא כללי בלבד, ורק הצוות הרפואי המטפל בך ומכיר היטב את פרטי הרקע הרפואי שלך ואת נתוני מחלתך, יכול לייעץ לך בכל הנוגע לטיפול.
איברי הגוף ורקמותיו מורכבים מאבני בניין קטנות הקרויות תאים. באופן תקין, תאים אלו מתחדשים באמצעות חלוקה מבוקרת. אם התהליך יוצא משליטה מסיבה כלשהי, ממשיכים התאים להתחלק ללא בקרה ונוצר גוש תאים הקרוי גידול. גידולים עשויים להיות שפירים או ממאירים.
גידול שפיר הוא גידול שהתאים שלו אינם מתפשטים לאיברים אחרים בגוף - אך אם הם ממשיכים לגדול באזור המקורי, הם עלולים לגרום ללחץ על האיברים הסמוכים.
גידול ממאיר מורכב מתאים בעלי יכולת התפשטות. ללא טיפול, הוא עלול לפלוש לרקמות סמוכות ולהרוס אותן. לעיתים תאים ניתקים מן הגידול המקורי (הראשוני) ומתפשטים לאיברים אחרים בגוף, דרך מחזור הדם או מערכת הלימפה. כשתאים אלה מגיעים לאזור חדש, הם עלולים להמשיך להתחלק וליצור גושים חדשים הקרויים גידול משני (שניוני) או גרורה.
למחלת הסרטן אין גורם או סוג אחד של טיפול. קיימים יותר מ-100 סוגי סרטן שונים, לכל אחד מהם שם, התנהגות וטיפול הייחודיים לו.
מערכת הלימפה היא חלק מהמערכת החיסונית של הגוף, המגנה עליו מפני זיהומים ומחלות, ומנקזת נוזלים מהרקמות ומאיברי הגוף השונים. מערכת הלימפה מורכבת מכלי לימפה, בלוטות לימפה (קשריות), לימפוציטים ורקמות לימפה. כלי הלימפה הם רשת צינוריות עדינות המקושרות לבלוטות הלימפה בכל אזורי הגוף. בנוסף לבלוטות גם הטחול, התימוס (בלוטת המגן) והשקדים הם חלק ממערכת הלימפה.
מחלת סרקומה של הרקמות הרכות היא מחלה נדירה ויכולה להתפתח בכל גיל ובכל איבר בגוף. המחלה מתפתחת ברקמות התומכות באיברים פנימיים, כגון רקמת חיבור, שרירים, שומן, כלי דם ומעטפת העצבים הפריפריים. מרבית הסרקומות מופיעות בגפיים, אך הן עלולות להתפתח גם בבית החזה, בחלל הבטן ולעיתים רחוקות יותר באזור הראש והצוואר. מרבית הסרקומות מופיעות בגיל 20 ומעלה.
בשונה מגידולים מסוג קרצינומה, סרקומות אינן מתאפיינות בתכונות האיבר שבו החלו להתפתח, לכן במקרים אלו אבחון סוג הסרקומה נסמך על ניסיון הפתולוג.
סרקומות מסוימות מופיעות בעצם (אוסטאוסרקומה) ובסחוס (כונדרוסרקומה). הן גדלות, מתפתחות ומטופלות באופן שונה מסרקומות רקמות רכות. לעיתים קשה להבחין אם סרקומה התחילה ברקמה רכה או בעצם. ישנם סוגים של סרקומה, כמו גידולי יואינג, שיכולים להתחיל הן בעצם והן ברקמה רכה. סרקומות של העצם אופייניות יותר בילדות, בעיקר בגיל ההתבגרות.
סרקומות של הרקמות הרכות נחלקות לסוגים שונים, המאופיינים בצורות התנהגות שונות. בפרק זה מתוארים סוגי הסרקומה הנפוצים ביותר מתוך כ-100 תתי-סוגים מוכרים. ניתן לפנות לרופא על מנת לקבל מידע נוסף לגבי הסרקומה שבה חלית. רוב הסרקומות קרויות על שם הרקמה לו היא דומה, ולא על שם האיבר בגוף שבו התחיל. לדוגמה, לליפוסרקומה מאפיינים דומים לרקמת שומן, ואילו לליומיוסרקומה מאפיינים דומים לרקמת שריר חלק.
לסרקומות אלו מאפיינים דומים לרקמת שומן. הן יכולות להתפתח בכל מקום בגוף, אך במרבית המקרים יופיעו בשרירי הגפיים או בבטן. ליפוסרקומות יכולות להופיע בכל גיל, אך לרוב מאובחנות בגילים 65-50. חלקן גדלות בקצב איטי מאוד (נדרשות להן שנים רבות להתפתח), ואחרות גדלות בקצב מהיר יותר. כמעט תמיד בסמוך לליפוסרקומה שגדלה בקצב מהיר ניתן לזהות תאי ליפוסרקומה הגדלים בקצב איטי. מכאן המסקנה, שהמקור של תאי ליפוסרקומה שגדלה מהר הוא בשינוי גנטי המתרחש באופן בלתי צפוי בתאים של ליפוסרקומה המתפתחת במשך שנים רבות.
קיימים שני סוגים של רקמת שריר בגוף: שריר חלק ושריר משורטט. שריר חלק הוא שריר לא רצוני, שהתכווצותו אינה בשליטתנו, למשל השרירים הזעירים המכווצים או מרפים את כלי הדם. שריר משורטט הוא כל שריר רצוני בגוף, לדוגמה שרירי הבטן, שרירי הזרוע וכו'.
ליומיוסרקומות - סרקומות של שריר חלק
שרירים חלקים מצויים בעיקר בדפנות כלי הדם. השריר מסייע לכלי הדם להתכווץ. סרקומות שמתפתחות בשריר החלק נקראות ליומיוסרקומות (LMS), והן מסוגי הסרקומה הנפוצים ביותר. הן יכולות להופיע בכל מקום בגוף, ומאובחנות על פי רוב באנשים מעל גיל 50.
רבדומיוסרקומות - סרקומות של שריר שלד
שרירי שלד הם השרירים הפעילים בגפיים ובחלקים אחרים בגופנו, והשליטה בהם היא רצונית, לכן הם נקראים גם שרירים רצוניים'. סרקומות שמתפתחות משרירי שלד נקראות רבדומיוסרקומות (RMS). הן אופייניות לגיל הילדות ואז מתגלות לרוב באזור הראש והצוואר. רבדומיוסרקומות המאובחנות בגיל מבוגר יופיעו לרוב בגפיים, למרות שהן יכולות להופיע בכל מקום בגוף.
סרקומות המתפתחות במעטפת של תאי עצב במערכת העצבים ההיקפית, ויכולות להופיע בכל מקום בגוף. התאים שמסביב לתאי העצב נקראים תאי שוואן, לכן סרקומות מסוג MPNST נקראות גם שוואנומות ממאירות או נוירו-פיברוסרקומות. מחצית מהחולים המאובחנים עם MPNST מאובחנים עם הפרעה גנטית נדירה הנקראת נוירופיברומטוזיס NF1 (מחלת פון רקלינגהאוזן).
סרקומות המתפתחות ברקמת החיבור התומכת במבנים הפנימיים בגוף. קיימים סוגים שונים של סרקומות פיברובלסטיות:
מיקסופיברוסרקומההנפוצה מבין הסרקומות הפיברובלסטיות, מתפתחת על פי רוב בזרועות, ברגליים, או בחלק המרכזי של הגוף, במבוגרים בעשור השישי לחיים ומעלה.
דרמטופיברוסרקומה פרוטוברנס (DFSP)
אלו גידולים נדירים מסוג פיברוסרקומות, הגדלים לאט. לרוב הם מתפתחים על גבי העור. נדירשגידולים אלו שולחים גרורות.פיברומטוזיס/דסמואידנחשבים גידולים לא ממאירים מכיוון שאינם מתפשטים לאיברים מרוחקים בגוף, אולם הם עלולים לחדור ולהתפשט מקומית ולגרום נזק. חלק גדול מהגידולים מתכווצים מעצמם, ולכן ההנחיות כיום תומכות במעקב ולא בניתוח מיידי. לעיתים, אם הגידול גדל במשך המעקב, ההמלצה היא לנתח או להקטין אותו תרופתית. הטיפולים המקובלים כיום כוללים טיפולים מכווננים וכימיים, עם מיעוט יחסי של תופעות לוואי. במקרים עקשניים קרינה יכולה להחליף ניתוח.
סרקומות פליאומורפיות בלתי מזוהות (UPS)
סרקומה שאינה דומה באופן מובהק לאף רקמה נורמלית. נודעה בעבר בשם 'היסטיוציטומה סיבית ממארת' (MFH). מאובחנת על פי רוב בגילים 70-60. עלולה להופיע בכל חלקי הגוף, אך נפוצה יותר ברגליים ובזרועות.
סרקומות הדומות לתאים המצפים את דפנות כלי הדם או הלימפה. יש שני סוגים של אנגיוסרקומות:
אנגיוסרקומה - מתפתחת מכלי דם.
לימפאנגיוסרקומה - מתפתחת במערכת הלימפטית.
הגידולים נוטים להיות מפושטים מקומית מעבר למה שנראה בבדיקה ובהדמיה. מכיוון שרק לעיתים נדירות ניתן לכרות את הגידול במלואו עם שוליים נקיים, כדאי לשקול טיפול תרופתי טרום ניתוח.
אנגיוסרקומות מופיעות לעיתים בחלק גוף שטופל בהקרנות שנים רבות קודם לכן.
גידולים סינוביאליים יכולים להתפתח בכל מקום בגוף, אך אופייניים יותר לגפיים. הן שכיחות יותר במבוגרים צעירים בני 35-15, אך עלולות להתפתח בכל גיל. בדרך כלל מופיעות כגושים קשים שמתפתחים לאט, בתהליך שיכול להימשך שנים. לכן לעיתים הן מאובחנות רק לאחר שנים, בשל שינוי בקצב הגדילה.
GIST הוא הסוג הנפוץ ביותר של סרקומה של רקמות רכות. אלו גידולים שמתפתחים בתאי עצב בדפנות מערכת העיכול. כיום גידולים אלו מטופלים באופן שונה מרוב הסרקומות - ללא כימותרפיה.
סרקומת קפושי שונה מסרקומות אחרות באופן שבו היא מתפתחת. היא מופיעה על פני העור, ומאופיינת בכתמים כהים בעיקר בגפיים התחתונות, אולם תוארו מקרי קפושי גם ברירית הפה ובאיברים פנימיים כמו ריאות, כבד או טחול.
קפושי מופיע לרוב אצל אנשים שהמערכת החיסונית שלהם מוחלשת, דוגמת נשאי HIV וחולי איידס. היא מופיעה לעיתים קרובות בקרב אנשים ממוצא יהודי, איטלקי וצפון אפריקני. קפושי מטופל באופן שונה מסוגים אחרים של סרקומות רקמות רכות ואינה נדונה דף מידע זה.
סוג נדיר של סרקומה שמתפתחת על פי רוב בעצמות. כ-20% מסרקומות אלה יתפתחו ברקמה רכה, ואז הן נקראות גידולי יואינג מחוץ לשלד (extra-skeletal Ewing’s sarcoma). המחלה מאובחנות לרוב בבני נוער. סרקומות יואינג ברקמות רכות מטופלות באופן זהה לזה של סרקומות יואינג שמקורן בשלד. להבדיל מסרקומות ברקמה הרכה, הטיפול כולל כימותרפיה לפני ואחרי הניתוח לכריתת הגידול הראשוני. במקרים בהם הניתוח עלול להיות מסובך ניתן להציע טיפול קרינתי.
קיימים סוגים נוספים של סרקומות של הרקמות הרכות שהם נדירים יותר, ושאינם מפורטים בדף מידע זה, בהם סרקומה אפיתליואידית, כונדרוסרקומה מיקסואידית חוץ שלדית, סרקומה של התאים הבהירים (clear cells) המאפיינים את הכליה ועוד.
סרקומה של הרקמות הרכות עלולה להתפתח בילדים, במתבגרים ובצעירים בגיל צבא. הסרקומה המאובחנת בשכיחות הגבוהה ביותר בילדות היא רבדומיוסרקומה. הטיפולים והתסמינים בילדים שונים מאלו של המבוגרים.
רוב הגורמים לסרקומות של רקמות רכות אינם ידועים. כמו סוגים אחרים של סרטן, סרקומות אינן מידבקות ואינן מועברות בין אנשים. ישנם מספר גורמי סיכון המגבירים את הסיכוי לחלות בסרקומה:
סרקומות עלולות להופיע בכל גיל, אך נפוצות יותר בגיל מבוגר.
רוב הסרקומות אינן נגרמות כתוצאה מגן פגום שיכול לעבור בתורשה. לכן סביר להניח שבני המשפחה של חולה אינם נמצאים בסיכון מוגבר בהשוואה לשאר האוכלוסייה לחלות בסרקומה של הרקמות הרכות.
עם זאת, אנשים בעלי ליקויים גנטיים תורשתיים מסוימים נמצאים בסיכון לפתח סרקומה. ליקויים אלה כוללים נוירופיברומטוזיס (NF1), רטינובלסטומה, תסמונת גארדנר, תסמונת לי- פרומאני. אם במשפחה התגלה ליקוי גנטי מהרשימה הנ"ל, מומלץ להתייעץ עם רופא בנוגע לתסמינים של סרקומה שכדאי להיות מודעים אליהם, כדי להבחין בהם מוקדם ככל האפשר. כמו כן, היסטוריה משפחתית של סוגי סרטן מסוימים, דוגמת סרטן שד או מעי, עלולה להעלות את הסיכון לפגם גנטי המגביר גם את הסיכוי לחלות בסרקומה של רקמות רכות.
לעיתים נדירות מאוד (כ-0.04-0.15%), סרקומות של רקמות רכות עלולות להופיע באזור שטופל בעבר בקרינה בגלל סוג אחר של סרטן. אם תתפתח סרקומה לאחר טיפול קרינתי, זה יקרה בדרך כלל לאחר 26-1.4 שנים מהטיפול בקרינה, לרוב כשבע שנים אחרי.
לימפדמה היא נפיחות בזרוע או ברגל. נפיחות משמעותית הנמשכת שנים עלולה להגביר את הסיכון להתפתחות של אנגיוסרקומה. לימפדמה עלולה להתפתח לאחר הוצאת בלוטות לימפה בניתוח או פגיעה בהן, למשל ביד לאחר ניתוח והקרנות לסרטן השד, או ברגל לאחר ניתוח או הקרנות לאזור האגן.
התפתחותן של סרקומות מסוימות עלולה להיות קשורה לחשיפה לסוגי כימיקלים שונים, בהם ויניל כלוריד המשמש לייצור פלסטיק; סוגים מסוימים של קוטלי עשבים; תרכובות כימיות רעילות, שהן תוצר פסולת המופק במהלך הייצור של כימיקלים וחומרי דשן.
אין עדויות לכך שפציעה עלולה לגרום להתפתחות סרקומה ברקמות הרכות. ייתכן שפציעה תפנה את תשומת הלב לסרקומה שכבר הייתה באזור ולא גרמה לתסמינים כלשהם. יש דיווחים מועטים בספרות על התפתחות סרקומות באזורים שעברו ניתוחי החלפת מפרק, כמו ירך או ברך.
לעיתים קרובות אין תסמינים כלשהם במשך זמן רב. אלה עלולים להתחיל בכל אזור, בהתאם לחלק הנגוע. אם הסרקומה היא בגפיים, התסמין הנפוץ ביותר הוא נפיחות או מלאות או גוש. לעיתים הנפיחות עלולה לכאוב או להיות רגישה למגע, אך אם הגוש קטן הוא אינו מלווה בכאב. התסמינים תלויים באיבר שבו מופיעה הסרקומה או שעליו היא לוחצת, לדוגמה:
באופן כללי, סרקומה ממקור רקמות רכות בחלל הבטן אינה גורמות לתסמינים עד שהיא די גדולה ולוחצת על איבר בבטן, על עצב או שריר.
יש לחשוד בסרקומה כאשר מופיעים אחד או יותר מהסימנים הבאים:
ייתכן שהגורם לתסמינים שפורטו אינו סרקומה של הרקמות הרכות, אולם עם הופעת תסמינים אלו יש לפנות לרופא לשם בדיקה.
לרוב תהליך האבחון מתחיל אצל רופא המשפחה, אשר בודק ומחליט אם יש להפנות להמשך בירור אצל מומחה. הרופא המומחה יתעד את ההיסטוריה הרפואית המלאה שלך. אם יעלה חשד סביר לקיומו של גידול ממאיר תופנה לבדיקות הדמיה, בדרך כלל אולטרסאונד, CT או MRI של הגוש. לאחר מכן יבצע הרופא ביופסיה. חשוב שהבירור יתבצע במרכז סרקומה בו ישנם מנתחים, אונקולוגים, פתולוגים ורדיולוגים ייעודיים לסרקומה. צוות רב-תחומי כזה שדן בכל מקרה לגופו במסגרת ישיבת סרקומות, מקטין את הסיכון לטעות באבחון ובטיפול. תחום הסרקומות מורכב במיוחד בגלל נדירות המחלה.
חשוב מאוד לא למהר לעשות ניתוח לפני סיום כל בדיקות ההדמיה - זו הדרך הנכונה להימנע מטעויות.
אם בבדיקה גופנית עולה חשד כי מדובר בגידול, תישלח לאחת או יותר מהבדיקות הבאות על מנת לברר את גודל הממצא ומיקומו המדויק:
סריקת אולטרסאונד
סריקת אולטרסאונד משתמשת בגלי קול כדי לבחון איברים פנימיים כמו הכבד והחלק הפנימי של הבטן. בדרך כלל תתבקש להימנע מאכילה ושתייה במשך מספר שעות לפני הבדיקה. לאחר שתשכב בנוחות על גבך, יימרח ג'ל על הבטן. מכשיר קטן הדומה למיקרופון, המפיק גלי קול, מועבר על גבי העור, וגלי הקול הופכים לתמונה באמצעות מחשב. הבדיקה נמשכת מספר דקות בלבד.
אם הגוש נמצא בבטן, תעבור בדיקת אולטרסאונד של הבטן. אם הגוש נמצא ברחם, ניתן לבצע את הבדיקה באמצעות החדרת מכשיר אולטרסאונד לתוך הנרתיק. בדיקה זו ידועה כסריקת אולטרסאונד טרנס-וגינלית המעניקה תמונה ברורה מאוד של הרחם. במקרים בהם הגוש מצוי באחת גפיים, ייתכן שתעבור אולטרסאונד באותו איבר.
הדמיית תהודה מגנטית (MRI)
הדמיית תהודה מגנטית היא בדיקת המפתח עבור רקמות רכות. היא מסייעת למדוד את ממדי הגידול וקרבתו לרקמות אחרות. בדיקה זו עושה שימוש בשדה מגנטי על מנת להרכיב תמונות חתך מפורטות של הגוף. כדי לשפר את ההדמיה תקבל זריקת צבע לווריד בזרועך. במהלך הבדיקה תתבקש לשכב ללא תזוזה על מיטה בתוך גליל גדול למשך כ-30 דקות. אם אתה חושש מחללים סגורים, אתה עלול לחוש לא בנוח, לכן כדאי לומר זאת לטכנאי לפני תחילת הבדיקה. התהליך מרעיש מאוד ולכן תקבל אטמי אוזניים או אוזניות. בנוסף, תוכל לבקש מאדם קרוב לארח לך לחברה בחדר הבדיקה.
מאחר שהגליל הוא מגנט חזק ביותר, תתבקש להסיר את כל חפצי המתכת שעל גופך לפני כניסתך לחדר הבדיקה. אנשים שבגופם מושתל קוצב לב, מוניטור לב, מכשירים מתכתיים אחרים, או סוגים מסוימים של אטבים כירורגיים, אינם יכולים לבצע סריקת MRI. סביר להניח שתוכל ללכת הביתה בתום הסריקה. בשל משך הבדיקה היא אינה אידיאלית להדגמה של אזורים נרחבים בגוף ובריאות.
סריקת CT
סריקה באמצעות מכשיר רנטגן מיוחד, המצלם תמונות רבות ומאפשר להרכיב מהן צילום תלת ממדי של האזור הנבדק - על מנת לזהות את המיקום המדויק של הגידול, ממדיו, קיומה של פגיעה באיברים סמוכים, ומעורבות אזורים נוספים בגוף. מכשיר ה-CT נראה כמו טבעת גדולה המקיפה את מיטת הבדיקה. הבדיקה נמשכת כמה דקות ואינה גורמת כאב, ובמהלכה תתבקש לשכב ללא תנועה, כשראשך מונח בפתח הסורק. בסריקות CT נעשה שימוש בכמות קטנה של קרינה, והסבירות שייגרם נזק לך או לאדם אחר שיבוא איתך במגע, היא נמוכה מאוד.
לפני הבדיקה תתבקש לשתות נוזל מיוחד הנראה בצילום הרנטגן, וסמוך לתחילת הסריקה יוזלף לדמך חומר ניגוד דרך עירוי לווריד. חומר זה עלול לגרום לתחושת חום בכל הגוף למשך דקות אחדות. אם אתה אלרגי ליוד או סובל מאסתמה, תיתכן תגובה חמורה יותר לזריקה, על כן חשוב שתדווח על כך לרופא לפני ביצוע הסריקה. קרוב לוודאי שתוכל לשוב לביתך מיד בתום הבדיקה.
בדיקה מיקרוסקופית של דגימה מהגידול, המאפשרת לקבוע אם מדובר בגידול ממאיר או שפיר. ביופסיה נעשית באחת משתי דרכים:
ביופסיית מחט עבהלבדיקה זו עדיפות באבחון סרקומות. לפני הבדיקה יוזרק חומר הרדמה מקומי לעור שסמוך לגידול. לאחר מכן יחדיר הרופא את המחט לתוך הגידול כדי לקחת ממנה דוגמת תאים. ניתן לקחת מספר דגימות כאלה מהגידול.אם הגוש קרוב לפני השטח של הגוף וניתן לחוש אותו בקלות, סביר להניח שהרופא פשוט ימשש אותו כדי להנחות את המחט פנימה. אם הגוש נמצא עמוק יותר בתוך הגוף (כמו בבטן) או שקשה יותר לחוש אותו, הרופא ישתמש בסריקת אולטרסאונד או בסריקת טומוגרפיה ממוחשבת (CT), כדי להנחות את המחט למקום. הפתולוג יבחן את התאים במיקרוסקופ, כדי לראות אם הם שפירים (לא-ממאירים) או סרטניים. אם הגוש הוא סרקומה, ניתן לבצע בדיקות נוספות של הדגימה כדי לברר בדיוק את סוג הסרקומה.
ביופסיית מחט שמבוצעת בזמן CT או אולטרסאונד על ידי רדיולוג מוסקולוסקלטלי, שבחן מראש את בדיקת ה-MRI, מגדילה את הסיכוי לאבחנה מדויקת בבדיקה. כאשר רמת החשד לסרקומה גבוהה, חשוב שהבדיקה תבוצע במרכז סרקומה, שבו הרדיולוג יכול להתייעץ מראש עם המנתח לגבי הכיוון המתאים ביותר לביופסיה. בנוסף, במרכז סרקומה הדגימה שנלקחת בביופסיה נבחנת על ידי פתולוג סרקומה מנוסה.
לפעמים, במיוחד אצל ילדים, הביופסיה נעשית בהרדמה מלאה. ברוב המקרים ביופסיה באמצעות מחט מספקת אישור אם אכן מדובר בסרקומה. לעיתים לא נאספת כמות מספיקה של תאים כדי לתת תשובה ברורה, ויהיה צורך בביופסיה כירורגית.
ביופסיה כירורגית (פתוחה)
תהליך זה יתבצע רק אם לא יהיה ניתן לבצע ביופסיות באמצעות מחט, או שתוצאת ביופסיות מחט אינה מצביעה על גידול, למרות שקיים חשד קליני גבוה מאוד לגידול. בביופסיה כירורגית פותחים את האזור ומסירים דגימת רקמה מהגוש. אם מדובר בגידול קטן, הרופא עשוי להוציא את כולו. ביופסיה כירורגית מבוצעת בהרדמה מקומית או כללית, תלוי במיקום הגוש ובעומק שלו בתוך הגוף. באופן זהה לביופסיית מחט, תישלח הדגימה למעבדה כדי שניתן יהיה לבדוק אותה. לעיתים קרובות יתבצעו מספר רב של בדיקות אפילו בדגימה קטנה מאוד.
אבחון מדויק חשוב מאוד לקביעת הטיפול המתאים ביותר. מקובל שתקופת הבירור, כולל הדמיה, פנייה למנתח מומחה, השלמת ביופסיה, מתן תשובה והצגת תוכנית טיפול אישית יכולה להימשך כמה ימים עד כמה שבועות. בפרק זמן זה מותר להמשיך בפעילות יומיומית רגילה במידה ואין אי-נוחות.
תקופת זו עלולה להיות מלווה בחששות ומתח. מומלץ להיעזר בבני המשפחה או בחברים קרובים שיכולים להעניק לך תמיכה וסיוע.
לאחר קבלת תוצאות הבדיקות, ימליצו הרופאים על הטיפול הנחוץ. אם מתברר שהגוש שפיר, ייתכן שלא יידרש טיפול נוסף. אם הוא סרטני, הרופא יקבע את דירוג ושלב המחלה. סיווג זה מאפשר לרופאים להחליט מהו הטיפול הטוב ביותר עבורך.
הדירוג (grade) מתייחס למראה של תאי הגידול הסרטני בבדיקה הפתולוגית. קביעת הדרגה נותנת מושג לגבי מידת האגרסיביות של הסרקומה, או במילים אחרות, הסיכוי שהמחלה תתפשט וקצב ההתפשטות האפשרי שלה.
הדירוג מתבסס על שלושה מדדים:
קיימות שלוש דרגות אפשריות של גידול:
G1 - דרגה נמוכה או ממוינת היטב: התאים ברקמת הגידול נראים דומים לתאים נורמליים. קצב הגדילה של הגידול איטי יחסית, והסיכוי שהתאים יתפשטו נמוך.
G2 - דרגה בינונית: התאים ברקמת הגידול אינם נראים כמו תאים נורמליים, וקצב הגדילה של הגידול מהיר יותר.
G3 - דרגה גבוהה או תאים שאינם ממוינים: התאים ברקמת הגידול שונים מאוד מהתאים הנורמליים, הגידול גדל מהר, ויש סבירות גבוהה יותר שיתפשט בגוף.
המונח שלב המחלה (stage) מתאר את גודלו של הגידול, והאם התפשט ביחס למקום הגידול הראשוני, כלומר אם יש גרורות באיברים אחרים בגוף. המושג הישנות המחלה משמעו שסרקומה ברקמה רכה הופיעה שוב לאחר שטופלה קודם לכן. כדי לקבוע אם הסרקומה התפשטה לאיברים אחרים בגוף ניתן לבצע CT של בית החזה, הבטן והאגן עם חומר ניגוד, או PET-CT.סריקת PET-CT (פליטת פוזיטרונים טומוגרפית)
סוג חדש יותר של סריקה, שהפכה לנפוצה מאוד בשנים האחרונות. למעשה, בחלק מהמקרים היא מחליפה את הצורך בביצוע CT ומיפוי. הבדיקה היא שילוב מדויק מאוד בין מיפוי מיוחד עם גלוקוז מסומן ובין בדיקת CT, כך שבבדיקה אחת ניתן לסרוק את כל איברי הגוף ולדעת יותר על הפעילות הביולוגית של המחלה ומידת הפיזור שלה, אם קיימת.
בהתאם, ניתן להשתמש בסריקות PET כדי לגלות אם הסרקומה התפשטה לחלקים אחרים בגוף, או כדי לבדוק גושים כלשהם שנשארו לאחר טיפול - אם מדובר ברקמת צלקת או אם עדיין ישנם תאים סרטניים.
כאמור, בסריקת נעשה שימוש במינון נמוך של גלוקוז רדיואקטיבי )סוג של סוכר( כדי למדוד את פעילות התאים בחלקים שונים של הגוף. כמות קטנה מאוד של חומר רדיואקטיבי באופן מתון מוזרקת לתוך וריד, בדרך כלל בזרוע. לאחר מספר שעות מתבצעת הסריקה. אזורים סרטניים בדרך כלל פעילים יותר מהרקמות הסובבות אותם, ולכן יופיעו בסריקה.
לאחר קבלת מידע על פיזור הסרקומה בגוף ניתן לקבוע את שלב המחלה. השיטה המקובלת לקביעת שלב המחלה בסרקומות רכות היא שיטת TNM:
שיטת TNM
T - מתאר את היקף הגידול הסרטני.
T1 - הגידול בגודל של 5 ס"מ או פחות.
T2 - הגידול גדול מ-5 ס"מ אך קטן מ-10 ס"מ.
T3 - הגידול גדול מ-10 ס"מ אבל לא יותר מ-15 ס"מ.
T4 - הגידול גדול מ-15 ס"מ.
N - מתאר את מידת התפשטות הגידול לבלוטות הלימפה.
N0 - בלוטות הלימפה נבדקו ולא נמצאו בהן תאים סרטניים או שלא ידוע אם הבלוטות מעורבות.
N1 - תאים סרטניים נמצאו בבלוטת לימפה באזור הגידול הראשוני.
המשמעות של "בלוטות חיוביות" היא שתאים סרטניים התפשטו לבלוטות הלימפה. סרקומות של רקמות רכות ברוב המקרים אינן מתפשטות לבלוטות הלימפה. במקרה של בלוטות חיוביות, הסרקומה תסווג כשלב 4 של המחלה.
M - מתאר את מידת התפשטות הגידול הסרטני לחלקים אחרים בגוף, כגון הכבד או הריאות (סרטן גרורתי או שניוני). ישנן שתי דרגות:
M0 - מתאר מצב בו לא נמצאו גרורות.
M1 - מתאר מחלה גרורתית שהתפשטה לאיברים נוספים.
שיטת TNM כוללת גם מידע לגבי דירוג המחלה:
G1 - דרגה נמוכה
G2 - דרגה בינונית
G3 - דרגה גבוהה
שלב המחלה מוגדר על ידי שילוב של גודל הגידול (T), דרגת הסרקומה (G) וסטטוס הבלוטות (N):
שלב T1; N0; M0; G1 - 1A
שלב T2, T3, T4; N0; M0; G1 - 1B
שלב T1; N0; M0; G2/3 - 2
שלב T2; N0; M0; G2/3 - 3A
שלב T3, T4; N0; M0; G2/3 - 3B
שלב 4 - T; N1; M0; G
T; N; M1; G
עד השנים האחרונות הפתולוג היה מאבחן את סוג הסרקומה על פי מראה הגידול והליכים במעבדה, שסייעו לאמת את האבחנה. בעשור האחרון הפכו בדיקות גנטיות לגידול לחלק בלתי נפרד מזיהוי סוג הסרקומה, ולעיתים תוצאות הבדיקה גם משפיעות על בחירת טיפול. כיום, בחלק מהמקרים, ניתן לזהות בבדיקת דם תאי גידול ולקבוע אם יש שינויים גנטיים משמעותיים לצורך אבחנה או טיפול.
מאחר שסרקומה היא סוג נדיר של סרטן, מומלץ להיות מטופל ע"י צוות רב-תחומי בעל מומחיות לטיפול בסרקומה. צוות זה כולל: מנתחים, רדיולוגים, פתולוגים, אונקולוגים, מומחים לקרינה - כולם בעלי מומחיות בטיפול בסרקומות. אנשי צוות רפואי נוספים יטפלו בך, כגון תזונאי/ת, פיזיותרפיסט/ית, מרפא/ת בעיסוק ועובד/ת סוציאלית.
כדי לתכנן את הטיפול הטוב ביותר עבורך, יתחשבו הרופאים בגילך ובמצב בריאותך הכללי, וכן בסוג, בשלב ובדרגה של מחלתך.
הטיפול תלוי בכמה משתנים, בהם מצב בריאותך הכללי, המקום בו החל הגידול בגופך, גודלו של הממצא והדירוג. הטיפול העיקרי בסרקומה של הרקמות הרכות הוא ניתוח. כאשר הגידול קטן אפשר על פי רוב להסירו בניתוח. במקרים של סרקומה גדולה יותר (10-8 ס"מ), או קושי להשיג שוליים חופשיים בניתוח, מנסים לצמק את הגידול בכימותרפיה או בקרינה, כדי לאפשר את הסרתו עם שוליים חופשיים. התרופות הכימיות ניתנות על פי רוב לפני הניתוח כדי להקטין את ממדי הגידול ולהרחיקו מכלי דם, עצבים או איברים חיוניים. במיעוט המקרים טיפול בכימותרפיה יכול להינתן לאחר הניתוח על מנת להשמיד תאים סרטניים שנותרו מקומית או שיש סיכוי גבוה להתפשטות הגידול לאזורים אחרים בגוף. במקרים מיוחדים ניתן להשתמש בטיפול תרופתי ממוקד מטרה (תרופות ביולוגיות), לפני או אחרי הניתוח.
זכור כי אתה יכול לפנות אל הצוות המטפל בך בכל נושא או שאלה המטרידים אותך. לפני פגישתך עם הרופא כדאי שתכין רשימת שאלות ושתבקש מאדם קרוב ללוות אותך, וזאת כדי לוודא שתזכור לדון בכל הנושאים המטרידים אותך.
למרות שצוות רב-תחומי של מומחים יקבע מהו הטיפול המתאים ביותר עבורך, ייתכן שתרצה לקבל חוות דעת רפואית נוספת, וזו זכותך המלאה. על פי סעיף 3 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו- 1996: "מטופל זכאי להשיג מיוזמתו דעה נוספת לעניין הטיפול בו; המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו". אם תבחר לקבל חוות דעת נוספת, כדאי שתכין מראש רשימת שאלות ותגיע בלוויית חבר קרוב או בן משפחה, כדי להבטיח שבפגישה תדונו בכל הנושאים המדאיגים אותך.
לפני שתקבל טיפול כלשהו, הרופא יסביר לך על מטרותיו, ויבקש ממך לחתום על טופס שמצהיר כי אתה מסכים לקבל את הטיפול מהצוות הרפואי. לא יינתן לך טיפול רפואי ללא הסכמתך. לפני חתימתך על הטופס אתה אמור לקבל את מלוא המידע על אודות סוג הטיפול המומלץ לך והיקפו, יתרונותיו וחסרונותיו, טיפולים אפשריים אחרים, סיכונים ותופעות לוואי.
אנשים רבים חוששים מהטיפולים נגד מחלת הסרטן, בשל תופעות הלוואי האפשריות. לרוב, ניתן לשלוט בתופעות הלוואי באמצעות תרופות. חשוב לזכור שהטיפול 'נתפר' באופן אישי לכל אדם שחלה, ומשתנה בהתאם למחלתו הראשונית ומצבו הכללי.
אם הציעו לך טיפול שמטרתו לרפא את המחלה או לשלוט בגידול לאורך זמן, ההחלטה אם לקבל אותו תהיה קלה יותר ככל הנראה. אבל גם במצב זה תצטרך לשקול את יתרונות הטיפול מול חסרונותיו. אם אין אפשרות לריפוי, והטיפול ניתן כדי להאט או לעצור את התקדמות המחלה לתקופת זמן מסוימת, יהיה קשה יותר להחליט אם להסכים לקבל אותו או לא. קבלת החלטות הנוגעות לטיפול בנסיבות כאלו היא תמיד קשה, וכדאי לדון על כך בפירוט עם הרופא המטפל. אם אתה בוחר שלא לקבל טיפול למחלתך, תוכל לקבל טיפול לשליטה בתסמינים. טיפול זה נקרא 'טיפול תומך' או 'פליאטיבי'.
ניתוח הוא הטיפול העיקרי היכול להביא לריפוי במקרה של סרקומה של רקמה רכה. מטרת הניתוח היא כריתה שלמה של הגידול יחד עם מעטפת רקמה בריאה, כדי להקטין את הסיכוי לחזרה מקומית. במרבית המקרים ניתן לשמור על האיבר והתפקוד שלו. הרופא המנתח יסביר לך על סוגי הניתוחים המתאימים למצבך על מנת שתוכלו לבחור יחד את הטיפול המתאים. בחירה זו תלויה בגורמים רבים, בהם האיבר בו מצוי הגידול. סרקומות רקמות רכות הן סוג נדיר של סרטן, לכן כאשר מאובחנת סרקומה תופנה בדרך כלל למנתח בבית חולים המתמחה בניתוח סרקומות. לעיתים ייתכן מצב שהניתוח יבוצע לפני שאובחן שהגוש הוא סרקומה ממקור רקמה רכה. במקרה כזה תופנה למומחה לסרקומה לאחר הניתוח. למומחי סרקומה הניסיון הרב ביותר בטיפול במחלה.
מטרת הניתוח היא הסרת הגידול בשלמותו, כולל שוליים בריאים של רקמה לא סרטנית המקיפה אותו, בשאיפה למזער פגיעה תפקודית. הניתוח נקרא 'כריתה מקומית נרחבת'. משיגים בניתוח שוליים בריאים (חופשיים מגידול) על מנת לנסות למנוע ממחלת הסרטן לחזור ולהופיע באזור זה.
אם מדובר בניתוח גדול, ייתכן שתופנה עוד לפני הניתוח לפגישה עם צוות שיקומי שיסייע לך לאחריו להתאושש ולהחזיר את מרב התפקודים האפשריים למקום שנותח.
קשה לספק מידע כללי על אודות ניתוח סרקומה, משום שסוג הניתוח תלוי במקום בגוף שבו נמצאת הסרקומה. רוב הסרקומות נמצאות בגפיים, אך הן עלולות להתפתח גם באיברים אחרים. המנתח ידון איתך בפירוט בסוגי הניתוח השונים לפני קבלת החלטה כלשהי.
ניתוח בחזה או בבטן
כאמור, ניתוח הוא בדרך כלל הטיפול העיקרי בסרקומות רקמות רכות. היקף הניתוח יהיה תלוי במיקומו המדויק של הגידול בגוף. אם הסרקומה נמצאת בבטן, עלול להיות קשה להוציא אותה עם שוליים רחבים של רקמה בריאה, שכן ייתכן שהגידול יהיה קרוב לאיברים חיוניים. לאחר הסרת הסרקומה בחזה או בבטן, ייתכן שתקבל טיפול בקרינה כדי לוודא שכל תאי הסרטן הושמדו.
ניתוח בראש או בצוואר
ניתוח הוא אחד הטיפולים העיקריים לסרקומה של רקמות רכות באזור הראש והצוואר. סוג הניתוח יהיה תלוי במיקום המדויק ובמידות הגידול. המנתח ידון על כך איתך לפני הניתוח. חשוב שתבין איזה חלק יוסר בניתוח, ומה תהיה ההשפעה עליך לאחר הניתוח, בטווח הקצר והארוך. יכולות הדיבור, הבליעה או האכילה עלולות להיות מושפעות מהניתוח למשך זמן מה אחריו. במקרה כזה, קלינאי תקשורת או תזונאי יוכלו לעזור לך לפני הניתוח ולאחריו. המנתח יעשה הכל כדי לצמצם למינימום האפשרי את השינויים שהניתוח עלול לגרום למראה שלך וליכולות הדיבור והבליעה. אם צפויה פגיעה כזו, ייתכן כי תעבור שחזור כבר במהלך הניתוח. לשם כך ייטול המנתח רקמה מאיבר אחר בגוף, למשל מהזרוע, הירך או החזה, וישתמש בה כדי למלא את מקום הרקמה שהוסרה.
ניתוח בגפיים עליונות ותחתונות
מטרת הניתוח היא שליטה מקומית ומניעת חזרה מקומית של הגידול (סרקומה), תוך אובדן מינימלי של תפקוד האיבר. ניתן לעשות זאת בשתי דרכים:
ניתוח משמר איבר
בשנים האחרונות חל שיפור רב בהצלחת ניתוחים של סרקומות רכות בגפיים. בעבר, מרבית הניתוחים הסתיימו בקטיעה של האיבר הנגוע ובהתקנת תותב מלאכותי. גם כיום יש לעיתים צורך בקטיעה, אולם ברוב המקרים ניתן להסיר את הגידול והרקמה מסביב לגידול באמצעות ניתוח משמר.
ניתוח משמר איבר מחולק לשני שלבים:
לאחר הניתוח ייתכן שתסבול מאגירת נוזלים ונפיחות באזור הניתוח. הנפיחות תפחת בהדרגה לאחר כמה שבועות. לעיתים עלולה להתפתח סרומה - אגירת נוזלים רבה באזור הניתוח וסביבו, אשר דורשת ניקוז על ידי רופא או אחות.
אחיות המחלקה ינטרו את אזור הניתוח לכל סימן של זיהום. הודע להן בהקדם במקרים הבאים:
כמו כן, ייתכן שתסבול מכאבים בהם ניתן לטפל באמצעות תרופות. משככי כאבים יכולים להינתן בזריקה דרך הווריד או השריר, או כטבליות לבליעה. לאחר הניתוח ניתן לתת משככי כאבים למרחב האפידורלי בעמוד השדרה. זו גם אפשרות לטיפול בכאב כרוני. עדכן את הרופאים והאחיות בהקדם האפשרי כשאתה חש כאב, על מנת שיוכלו לתת לך משככי כאבים בכמות ובאופן שיעזור לך.
הצוות הרפואי או פיזיותרפיסט ינחו אותך כיצד לבצע תרגילי נשימה ותרגילים לרגליים. מומלץ לבצע את התרגילים בתדירות גבוהה עד כמה שניתן. תרגילי נשימה יכולים לעזור למנוע דלקת ריאות, ותרגילים לרגליים יכולים לעזור במניעת היווצרות קרישי דם.
אם לא טופלת בקרינה לפני הניתוח, יינתן טיפול קרינתי למיטת )אזור( הניתוח, כדי להשמיד תאים סרטניים שעלולים עדיין להיות באזור המנותח. דבר זה נעשה מפני שאין דרך לוודא שכל התאים הסרטניים אכן הוסרו במהלך הניתוח (פירוט על הטיפול הקרינתי בהמשך).
גידולי סרקומה שניוניים (גרורות)
לעיתים מבצעים ניתוחים על מנת להסיר סרקומה שהתפשטה לאזורים אחרים בגוף )גרורות(. ניתוח להסרה של סרקומה אפשרי רק אם יש מעט גרורות ואם הן קטנות. נקודה נוספת שנלקחת בחשבון היא כמה זמן חלף מאז הניתוח ועד הופעת הגרורות. ככל שפרק הזמן ארוך יותר הסיכוי להישנות גרורות פוחת.
ניתוח קטיעת איבר
אנשים רבים עם סרקומה של הרקמות הרכות עוברים ניתוח משמר גף במקום קטיעה. עם זאת, למרבה הצער, ישנם עדיין מקרים של קטיעת איבר, מכיוון שלא בכל המקרים ניתן לבצע ניתוח משמר. מטרת הניתוח היא לקטוע את האיבר תוך שימור תפקוד מקסימלי ככל הניתן. לפני הניתוח יתבצע הליך הכנה, הכולל פגישה עם אנשי מקצוע - רופא מומחה, צוות אחיות, פיזיותרפיסט, מטפל תעסוקתי ועובדת סוציאלית. ייתכן שתתבקש לבצע תרגילי פיזיותרפיה לפני הניתוח, על מנת לסייע בחיזוק השרירים. עם זאת, אנשים העומדים לפני ניתוח קטיעת איבר יכולים להזדקק לתמיכה פסיכולוגית (ראה פירוט בפרק "לחיות עם איבר קטוע" בהמשך). לאחר הקטיעה, חלק מהאנשים חווים כאבים באזור שנקטע. מצב זה ידוע בשם 'כאבי פנטום'. לרוב כאבים אלו יחלפו עם הזמן, אך ייתכן שעדיין תסבול מחוסר נוחות באזור הניתוח לזמן מה.
יומיים-שלושה לאחר הניתוח הצוות הרפואי יעודד אותך לקום ולהתחיל ללכת. הפיזיותרפיסט ינחה אותך אילו תרגילים מומלץ לבצע על מנת לחזק את השרירים סביב אזור הניתוח, כדי להקל את השימוש בתותב.
תותב
לרוב לאחר ניתוח קטיעה מתאימים תותב (איבר מלאכותי) במקום האיבר שנקטע. הטכנולוגיה מאפשרת את ייצורן של גפיים מלאכותיות יעילות במיוחד. התותבים מאפשרים לאנשים ללכת, לרוץ ואפילו לעסוק בספורט. מומחה להתאמת גפיים מלאכותיות יבקר אותך לפני או אחרי הניתוח ויראה לך תותבים מסוגים שונים. התאמת הגפיים המלאכותיות נעשית על פי רוב במחלקות שיקום. על מנת להתאים תותב יש לבצע מדידות קפדניות, ועל כן הליך זה יכול להימשך מספר שבועות. בתקופת ההמתנה יותאם לך תותב זמני.
התמודדות עם קטיעה
אובדן יד או רגל עלול לגרום לתחושת אבל ומצריך התמודדות רגשית ומעשית, שכמו כל תהליך אבל נמשך זמן. לעיתים גם לאחר הכנה נפשית, יכולה להופיע מצוקה בעת ההתמודדות עם הקטיעה. על אדם מורגל למראה החיצוני של גופו, וקשה להסתגל לשינוי משמעותי כמו קטיעה. השינוי בדימוי הגוף עלול להשפיע על הביטחון העצמי ולגרום לחשש מדחייה חברתית ומינית.
על מנת להתמודד עם תחושות אלו תזדקק לזמן ולעזרה. הצוות במחלקה מודע לרגשות העולים בך וינסה לעמוד לרשותך ככל שיוכל. עם הזמן תסתגל לקטיעה, תשלים עמה ותהיה מוכן להתמודד עם תגובות של אחרים. ייתכן כי תחשוש מתגובותיהם של בן/בת הזוג, המשפחה והחברים. חששות אלה הם אמנם אמיתיים, אולם לעיתים קרובות בלתי מבוססים. אם תדבר בפתיחות על פחדיך ותיתן לקרובים לך הזדמנות, תמצא כי קרוב לוודאי תשובותיהם ירגיעו אותך ויסייעו לך לחוש טוב יותר. עם הזמן אתה והקרובים אליך תסתגלו למראה החדש, הביטחון העצמי שלך יגבר ותוכל להתמודד ביתר קלות עם תגובות הסביבה.
יש אנשים המעדיפים לחזור לשגרה מהר ככל האפשר לאחר הניתוח. עם זאת, חשוב שתאפשר לעצמך להסתגל לקטיעה ושתתקדם בקצב שלך. בתחילה אתה יכול לבקש מאדם קרוב ללוות אותך, לתמוך בך ובכך להקל, ולו במעט, את ההתמודדות. ייתכן כי תופתע לגלות שיש מקרים בהם אנשים כלל לא שמים לב לקטיעה, במיוחד אם אתה משתמש בתותב.
הפחד מפני דחייה מינית, בכל גיל, בין שבתוך מערכת יחסים ובין שמחוצה לה, מופיע אצל רבים לאחר קטיעת איבר. אתה עלול לחוש שאינך נראה טוב ולהתבייש בגוף שלך. כתוצאה מכך אתה עלול לחשוש שאף אחד לא יימשך אליך מינית, לרבות בן/בת הזוג הנוכחי/ת. המפגש עם בני זוג חדשים מרתיע במיוחד. ניתן להיעזר בחבר קרוב או לפנות לייעוץ מקצועי על מנת לדבר על תחושות אלו ולחזק את הביטחון העצמי.
טיפול בקרינה עושה שימוש בקרניים באנרגיה גבוהה המשמידות את תאי הסרטן, תוך שהן גורמות נזק מועט ככל האפשר לתאים הבריאים בסביבת הגידול. זהו חלק חשוב מאוד בטיפול בסרקומה של הרקמות הרכות כטיפול נלווה לניתוח, במיוחד בסרקומה הפוגעת בגפיים. הטיפול בקרינה ניתן על פי רוב לפני הניתוח (טיפול ניאו-אדג'ובנטי), על מנת לצמק את הגידול ולהקל את הסרתו. מנת הקרינה הנחוצה לפני ניתוח נמוכה ממנת הקרינה הדרושה לאחר ניתוח. לעיתים הטיפול בקרינה עשוי למנוע את הצורך בקטיעת האיבר. אם הטיפול הקרינתי ניתן לאחר הניתוח (טיפול אדג'ובנטי), על אזור הניתוח להחלים לפני תחילת הטיפול הקרינתי. לעיתים רחוקות ניתן טיפול קרינתי בלבד כחלופה לניתוח. טיפול זה קרוי 'טיפול קרינה דפיניטיבי'. טיפול קרינתי ניתן גם כדי להקל תסמינים (טיפול פליאטיבי) ולשלוט בסרקומות שלא ניתן להסירן.
טיפול קרינתי בסרקומות ניתן בדרך כלל בסדרת טיפולים יומיים קצרים ביחידת הקרינה של בית החולים. הטיפולים ניתנים בדרך כלל מיום ראשון עד חמישי, עם מנוחה בסוף השבוע. קרני רנטגן באנרגיה גבוהה מכוונות אל אזור הגידול הסרטני. מספר הטיפולים תלוי בסוג, בגודל ובמיקום של הגידול הסרטני. סדרה שלמה של טיפולים לגידול בשלב מוקדם תימשך בדרך כלל מספר שבועות. כל טיפול נמשך בערך 15-10 דקות. הרופא ישוחח עמך על הטיפול ועל תופעות הלוואי האפשריות.
מקובל להמתין 6-4 שבועות בין סוף הקרינה לניתוח, כדי לצמצם את הסיכון לסיבוכי פצע ניתוחי. היתרון בקרינה שלפני ניתוח הוא בהפחתה של סיבוכים ארוכי טווח של אזור הניתוח, כמו לימפדמה ונוקשות של האיבר.
ניתן לתת גם קרינה לאחר ניתוח. היתרון הוא בשיעור נמוך מעט יותר של סיבוכי פצע מיידיים, אך מנגד ישנם סיבוכים ארוכי טווח משמעותיים יותר, כמו נוקשות באיבר ולימפדמה.
על מנת להפיק את מרב התועלת מהטיפול בקרינה, יש לתכננו במדויק, כדי לוודא שהקרינה תכוון לגידול ותגרום כמה שפחות נזק לרקמות סביבו. תהליך איסוף הנתונים עבור תוכנית הקרינה קרוי 'סימולציה'. תוזמן לסימולציה כשבוע לפני הקרינה )פרק זמן זה נתון לשינוי ותלוי במורכבות תכנון הקרינה ובעומס ביחידת הקרינה(. סימולציה כוללת בדיקת הדמיה בסימולטור, לרוב מבוצע CT וצילומי רנטגן של האזור המטופל, שיאפשרו תכנון של הקרינה על בסיס האנטומיה העדכנית הנצפית בהדמיה. היות שלתכנון יש חשיבות רבה, ייתכן כי ביקורים רבים יוקדשו להכנות ורק לאחריהן ניתן להתחיל בטיפול. בחלק מהמחלקות מציירים סימונים על גופו של המטופל על מנת לסייע למפעיל הרנטגן לכוון את הקרניים אל המקום המדויק. אפשר לשטוף את הסימונים לאחר סיום מחזור הטיפול. לעיתים הסימון מתבצע בקעקוע על גבי העור, שלא ניתן להסרה. לפני תחילת המחזור הראשון ינחה אותך הצוות הרפואי כיצד יש לטפל בעור באזור המיועד לטיפול.
אם הגידול הסרטני נמצא בראש, בצוואר או בגפיים, ייתכן שתוכן עבורך תבנית פלסטיק, שמקבעת את האיבר כך שלא יזוז במהלך הטיפול הקרינתי.
לפני כל טיפול בקרינה, ימקם אותך הטכנאי על המיטה בהתאם לתוכנית הטיפול ויוודא שאתה חש בנוח. חשוב שתחוש בנוח היות ותתבקש לשכב ללא תזוזה במשך מספר דקות. במהלך הטיפול תישאר לבדך בחדר, אולם תוכל לשוחח עם הטכנאי שישגיח עליך מחדר סמוך. הטיפול בקרינה אינו כרוך בכאב ואינו גורם לך "לפלוט" קרינה רדיואקטיבית, לכן תוכל לשהות ללא חשש במחיצת אנשים אחרים, לרבות ילדים, במשך תקופת הטיפול.
לאגודה למלחמה בסרטן חוברות על הטיפול בקרינה בהתאם לאזורי הגוף השונים. לקבלתן ללא תשלום ניתן לפנות ל'טלמידע'® של האגודה למלחמה בסרטן בטל. 1-800-599-995, או לאתר האגודה באינטרנט.
קרינה בעוצמה מאופננת (IMRT)
סוג זה של קרינה משמש לעיתים קרובות לטיפול בסרקומות. בקרינה מסוג IMRT הגידול נחשף למינון גבוה של קרינה, ואילו הקרינה לרקמות בריאות הסמוכות לגידול נמוכה יותר. בצורה זו ניתן להפחית את תופעות הלוואי מהקרינה.
קרינה תוך ניתוחית (IORT)
טיפול חד-פעמי בקרינה פנימית שניתן במהלך הניתוח. לאחר הסרת הגידול הסרטני, בזמן הניתוח, הרופא יקרין את אותו האזור באופן חד-פעמי באמצעות מכשיר מיוחד. ייתכן שיוצע לך טיפול נוסף בקרינה גם לאחר הניתוח. טיפול בקרינה תוך-ניתוחית אינו מתאים בכל המקרים.
קרינה סטריאוטקטית (SBRT)
טיפול קרינה המיועד בעיקר לסרקומות קטנות של הרקמות הרכות. במהלך הטיפול נעשה שימוש במכשיר קרינה מיוחד השולח קרניים לאזור המוקרן מזוויות שונות. הקרניים חופפות יחד את הגידול ובסך הכל הגידול מקבל כמות גדולה מאוד של קרינה מדויקת, בזמן שהרקמות הבריאות הסובבות את הגידול מקבלות כמות כוללת קטנה של קרינה. שיטת קרינה זו נפוצה מאוד בטיפול בגידולי ריאה, או בגרורות שנשלחו לריאה.
קרינה פנימית - ברכיתרפיה
ברכיתרפיה הוא טיפול קרינה אדג'ובנטי במהלכו מתבצעת החדרה של חומר רדיואקטיבי אל הגידול. כבר בניתוח להסרת הגידול מוחדרות לאזור ממנו נכרת הגידול צינוריות דקות דרכן יעבור החומר הרדיואקטיבי. השימוש בברכיתרפיה שמור למקרים חריגים ואינו חלק מהטיפול המקובל בסרקומות של רקמות רכות.
הטיפול בקרינה עלול לגרום לתופעות לוואי כלליות כמו בחילות, עייפות וחולשה. חומרת תופעות הלוואי תלויה במינון הקרינה ובמשך הטיפול. הרופא המקרין יסביר לך לפני הטיפול על התופעות האפשריות. תופעות הלוואי אמורות לחלוף בהדרגה במשך מספר שבועות מסיום הטיפול. אם אינך חש בשיפור בתופעות, חשוב שתעדכן את הרופא.
רגישות בעור
במהלך הטיפול הקרינתי העור באזור המטופל עלול להתכהות או להפוך אדום ורגיש. כמו כן, עלולים להופיע פצעים ורגישות לשמש. הצוות הרפואי יעניק לך עצות בנוגע לטיפול בעור בתחילת הטיפול. במקרה הצורך ירשום לך הרופא משחה מיוחדת להרגעת עור רגיש.
אובדן שיער
שיער צפוי לנשור רק מהאזור המטופל בקרינה. השיער שינשור צומח לרוב בחזרה לאחר סיום הטיפול.
בחילות והקאות
הטיפול עלול לגרום לבחילות והקאות. ניתן לטפל בהן ביעילות באמצעות תרופות הניתנות על פי מרשם רופא. במקרה של חוסר תיאבון ניתן להחליף ארוחות במשקאות מזינים ועשירים בקלוריות, שניתן לרכוש בבתי המרקחת על פי מרשם רופא.
חשוב לזכור! כל אזור בגוף שעבר טיפול בקרינה רגיש לקרני השמש. יש להיעזר במסנן קרינה בעל מקדם הגנה גבוה ולהימנע משיזוף בזמן הטיפול הקרינתי.
יש להימנע לחלוטין מחשיפתם של האזורים הרגישים לשמש!
למידע נוסף ניתן לפנות בשיחת חינם ל'טלמידע'® של האגודה בטל': 1-800-599-995 או לאתר האגודה באינטרנט.
עייפות ותשישות
הטיפול הקרינתי מעייף מאוד לכן רצוי לנוח, ובמיוחד אם הטיפול מחייב נסיעה מרחק רב בכל יום. עם זאת, חשוב לבצע פעילות גופנית מתונה, כמו הליכה, בהתאם ליכולתך. לאחר תום הטיפול רצוי להגביר בהדרגה את עצימות הפעילות הגופנית, ולנסות לאזן בין מנוחה לפעילות.
תופעות לוואי לטווח ארוך
לאחר הטיפול הקרינתי, בחלק מהמטופלים מופיעה נפיחות הנקראת בצקת לימפטית. תופעה זו מתרחשת מפני שבלוטות הלימפה וכלי הדם עלולים להיפגע מהטיפול הקרינתי, ונוזל הלימפה (הזורם דרך מערכת הלימפה) אינו מצליח לעבור דרך כלי הדם - מצב המוביל להופעת הנפיחות. אם מתפתחת בצקת לימפטית, ניתן לטפל בה. כדי לסייע במניעת בצקת לימפטית, יש לגרוב גרביים אלסטיים, להרים את האיבר ולקבל עיסוי לימפטי. טיפולים אלה יש להתחיל בתחילת טיפולי הקרינה ולהמשיך בהם לאורך זמן. כמו כן, יש למנוע זיהומים ודלקות באזור שעבר טיפול קרינתי. יש להימנע מחתכים או משריטות באזור, ולמרוח קרם לחות אם העור מתייבש.
טיפול קרינתי במפרק, כמו הברך או המרפק, עלול לגרום לו לאבד מגמישותו. כדי למנוע זאת חשוב להקפיד להניע את המפרק ולבצע תרגילים באופן קבוע.
תופעות הלוואי של הטיפול בקרינה תלויות באזור המטופל, ולכן יש לברר עם הרופא המקרין מהן תופעות הלוואי הצפויות לטווח קצר ולטווח ארוך.
כימותרפיה עושה שימוש בתרופות כימיות (ציטוטוקסיות) להשמדת תאים סרטניים. התרופות ניתנות בכדורים או דרך הווריד, והן פועלות על התאים הסרטניים בכל הגוף.
לטיפול כימי יכולות להיות מטרות שונות. ניתן לקבלו לפני ניתוח או לפני טיפול בקרינה (טיפול ניאו-אדג'ובנטי) על מנת לצמק את הגידול לפני הניתוח וכך להגביר את הסיכוי להשיג שוליים בריאים. לעיתים הכימותרפיה ניתנת אחרי הניתוח (טיפול אדג'ובנטי), על מנת להפחית את הסיכון לחזרת המחלה, אבל במקרה זה לא ניתן לדעת אם הטיפול יעיל. כמו כן, הכימותרפיה עשויה להקל תסמינים כמו כאב או לחץ מקומי. חשוב לציין, כי ישנם סוגים של סרקומה של הרקמות הרכות בהם מטפלים תמיד בטיפול כימי, ואילו בסוגים אחרים השימוש בטיפול זה תלוי בממדי הגידול וסיכויי הצלחת הטיפול. הרופא שמכיר את פרטי מחלתך יתאים לך את הטיפול המיטבי.
תרופות כימיות ניתנות בדרך כלל באמצעות זריקה לתוך הווריד, אך לפעמים ניתן לקבל אותן ככדורים לבליעה. התרופות הנפוצות ביותר לשימוש בסרקומות של רקמות רכות הן דוקסורוביצין - Doxorubicin (דוקסורוביצין® - ®Doxorubicin)* ואיפוספאמיד - Ifosfamide (מיטוקסנה® -®Mitoxana)*
תרופות אפשריות נוספות:
דוסיטקסל - Docetaxel (דוסיטקסל טבע® - ®Docetaxel Teva)*
גמציטיבין - Gemcitabin (גמציטבין® - ®Gemcitabin)*
פקליטקסל - Paclitaxel (פקליטקסל טבע® - ®Paclitaxel Teva)*
טרבצטדין - Trabectedin (יונדליס® - ®Yondelis)*
דקרבזין - Dacarbazine (דקרבזין מדק® - ®Dacarbazine Medac)*
ציקלופוספאמיד - Cyclophosphamide (אנדוקסן® - ®Endoxan)* *או תרופות המכילות חומר פעיל זהה, בעלות שמות מסחריים שונים.
תרופות אלו יכולות להינתן כל אחת בנפרד או בשילוב של כמה תרופות יחד. הכימותרפיה השכיחה ביותר כוללת שילוב של דוקסורוביצין ואיפוספאמיד. היא ניתנת במחזורי טיפול של ארבעה ימים בזמן אשפוז, ולאחריהם מתקיימת תקופת מנוחה של שלושה שבועות, המאפשרת לגוף להתאושש מתופעות הלוואי של הטיפול. מספר מחזורי הטיפול הניתנים אינו קבוע, והוא תלוי בסוג הסרטן ובתגובתו לתרופות. לעיתים התרופות הכימיות ניתנות באמצעות צינורית המוחדרת לווריד קרוב ללב, מתחת לעור בית החזה. טיפולים כימיים אחרים ניתנים במסגרת אשפוז יום.
מחד, הכימותרפיה עשויה לשפר את ההרגשה על ידי הקלת תסמיני המחלה, מאידך היא עלולה לגרום לתופעות לוואי לא נעימות. ברוב תופעות הלוואי ניתן לטפל בעזרת תרופות. כימותרפיה משפיעה על אנשים שונים בצורות שונות. יש המסוגלים לנהל אורח חיים שגרתי במהלך הטיפול, בעוד שאחרים מתעייפים במהירות ועליהם להאט את הקצב. היה קשוב לגופך. למרות שלעיתים קשה להתגבר על תופעות אלו במהלך תקופת הטיפול, תופעות הלוואי צפויות לחלוף לקראת סדרת הטיפול הבאה.עמידות מופחתת לזיהומים
כימותרפיה עלולה להפחית את ייצור תאי הדם הלבנים על ידי מח העצם, ולהעלות כך את הסיכון לזיהום. תופעה זו עלולה להתחיל כשבעה ימים לאחר קבלת הטיפול, ולהגיע לשיא כ-10-14 ימים מתחילת מחזור הכימותרפיה. לאחר מכן, מספר תאי הדם הלבנים יעלה בהתמדה, ובדרך כלל ישוב למצב תקין לפני מועד סדרת הטיפול הבאה.
צור מיד קשר עם הצוות המטפל אם חום הגוף עולה מעל 38 מעלות, או אם אינך חש בטוב (גם אם החום תקין). לפני כל מחזור טיפול כימי תבצע בדיקת דם, כדי לוודא שהתאים התאוששו. במקרה הצורך, ייתכן שתקבל אנטיביוטיקה לטיפול בזיהום. לעיתים ייתכן שיהיה צורך לדחות את הטיפול, אם ספירת הדם עדיין נמוכה.אנמיהבעקבות הטיפול עלולה רמת ההמוגלובין (כדוריות הדם האדומות) בדם לרדת, וכתוצאה מכך תחוש עייפות, חוסר מרץ ואף קוצר נשימה. אלה סממנים של אנמיה, הנוצרת ממחסור בהמוגלובין בדם. מתן מנות דם הוא טיפול יעיל באנמיה. לאחר קבלת מנת דם תחוש נמרץ יותר וקשיי הנשימה יחלפו.חבלות ודימומים
טסיות דם הן תאים המסייעים לקרישת דם. התרופות הכימיות מפחיתות את מספר הטסיות בדם, וכתוצאה מכך עשויים להופיע שטפי דם תת-עוריים ואתה עשוי לדמם בקלות בשל חתך או שפשוף שטחי. במקרה שיופיעו בגופך פצעים או דימומים, כגון דימומים מהאף, כתמי דם, פריחה ודימום מהחניכיים, הודע על כך מיד לצוות המטפל בך.
חלק מהתרופות לטיפול בסרטן עלולות לגרום בחילות והקאות. תופעות אלו ניתנות לטיפול באופן יעיל ביותר באמצעות תרופות, אותן יוכל לרשום לך הרופא. ייתכן גם שתבחין שלמזון יש טעם שונה. חוש הטעם שלך בדרך כלל יחזור לקדמותו לאחר סיום הטיפול. אם אין לך תיאבון, תוכל להחליף ארוחות מסוימות במשקאות מזינים או במזונות רכים. חלק מתרופות אלו יכולות לגרום לעצירות. דווח על כך לרופא המטפל בך.
כאבים ופצעים בפה
חלק מהתרופות הכימיות עלולות לגרום כאבים וכיבים בפה. חשוב לבצע שטיפות פה שגרתיות למניעת התפתחותם. האחות תסביר לך כיצד לבצע זאת בצורה נכונה.
נשירת שיער
נשירת שיער היא תופעת לוואי אפשרית של חלק מהתרופות הכימיות. הרופא יוכל לומר לך אם התרופות שתקבל צפויות לגרום לנשירת שיער. ייתכן שניתן יהיה להפחית מכמות השיער שתאבד באמצעות צינון הקרקפת (הצינון מפחית מהיכולת של התרופות הכימיות להגיע לזקיקי השיער, וכך פוחת הסיכון לנשירה). בכל מקרה, זכור כי תופעות הלוואי חולפות בתום הטיפול והשיער צומח בחזרה על פי רוב.
תשישות ועייפות
אתה עלול להרגיש עייפות וחולשה כללית. תחושה זו עלולה להתגבר לקראת סוף הטיפול, ולהימשך כמה שבועות לאחר שיסתיים. חשוב שתקדיש זמן רב למנוחה. נסה לבצע פעילות גופנית מתונה, כמו הליכה, שהוכחה כמפחיתה את רמת העייפות ומעלה את האנרגיה.
פוריות
היכולת להרות או לעבר אישה עלולה להיות מושפעת מחלק מהתרופות הכימיות המשמשות לטיפול בסרקומות. חשוב לשוחח על פוריות עם הרופא והאחות לפני תחילת הטיפול, מפני שגברים יכולים לשמר זרע ונשים יכולות לשמר שחלה. ניתן גם לשמר ביציות או עוברים אם התחלת הטיפול אינה דוחקת. בנשים הטיפול הכימי עלול לגרום להפסקה מוקדמת של המחזור החודשי ולהקדמת תופעות גיל המעבר, כמו גלי חום והזעות. במקרים רבים ניתן לקבל טיפול באמצעות תחליפי הורמונים, כדי להחליף את ההורמונים שאינם מיוצרים יותר. ייתכן שחולות בסרקומות גינקולוגיות לא יוכלו לקבל טיפול בתחליפי הורמונים, מפני שהגידול הסרטני עלול להיות רגיש להורמונים. מומלץ לשוחח על נושא זה עם הרופא המטפל.
מניעת היריון
מומלץ שלא להרות או לעבר אישה במהלך קבלת טיפול כימי בסרקומות, מפני שהוא עלול לפגוע בעובר. חשוב להשתמש באמצעי מניעה יעילים במהלך הטיפול ועד שנה לאחר מכן. ניתן לשוחח על כך עם הרופא או האחות. יש להשתמש בקונדום במשך 48 השעות הראשונות לאחר קבלת הכימותרפיה, כדי להגן על בן/ת הזוג מפני שאריות התרופה שעלולות להימצא בזרע או בנוזל הנרתיק.
טיפולים מכווננים (המוכנים גם ממוקדי מטרה או ביולוגיים) מכוונים נגד חלבונים מסוימים בתאים הסרטניים, ומטרתם להפריע להתפתחות הגידול. טיפולים אלו כוללים נוגדנים חד-שבטיים ומעכבי גדילה. להלן כמה מהתרופות ממוקדות המטרה לטיפול בסרקומות:
פזופניב - Pazopanib (ווטריאנט® - ®Votrient)*
תרופה שמעכבת התפתחות כלי דם בגידול ומיועדת לטיפול בכל הסרקומות של רקמות רכות, פרט לליפוסרקומות. ללא כלי דם הגידול אינו יכול לקבל את החומרים המזינים שלהם הוא זקוק כדי לשרוד ולגדול.
אימטיניב - Imatinib (גליבק® - ®Glivec)*
תרופה המיועדת לטיפול בגידולים סטרומליים של מערכת העיכול (GIST), ואשר החליפה את השימוש בכימותרפיה בגידולים אלה. פועלת באמצעות חסימת האותות של האנזים בתוך תאי הגידול הסרטני, ומונעת סדרת תגובות כימיות שגורמת לתא להתפתח.
סוניטיניב - Sunitinib (סוטנט® - ®Sutent)*
סוג נוסף של תרופה המיועדת לטיפול בגידולים סטרומליים של מערכת העיכול (GIST), שהפסיקו להגיב לאימטיניב. אופן הפעולה שלה דומה לזה של פזופניב. נוטלים אותה פעם ביום כגלולה, לאחר ארוחה קלה.
*או תרופות המכילות חומר פעיל דומה, בעלות שמות מסחריים אחרים.
לאחר סיום הטיפול תמשיך להיות במעקב אונקולוגי. לשם כך תתבקש לבוא לביקורים תקופתיים במרפאות החוץ של בית החולים. ביקורים אלה יכללו בדיקות דם, CT חזה, בטן ואגן או PET-CT ולרוב MRI לאזור הגידול הראשוני. האזורים החשובים ביותר לבחינה הם הריאות והאזור ממנו נכרתה הסרקומה. אם תבחין בתסמינים חדשים (גוש או נפיחות באזור הניתוח, בחלק העליון של הרגל או בבית השחי) בין ביקורי המעקב שלך, דווח על כך בהקדם לרופא. תהליך המעקב נמשך שנים, עם זאת, מרווחי הזמן שבין הפגישות יתארכו בהדרגה, היות והסיכון לחזרת הסרטן פוחת עם הזמן.
סרטן מסוג סרקומה של הרקמות הרכות מתפשט לפעמים לחלקים אחרים בגוף, לרבות הריאות. אם הבדיקות יראו שיש מספר קטן של תאים סרטניים בריאות, ישקול הרופא לבצע ניתוח להסרת הגרורה/גרורות בריאה. במקרה שלך, הרופא ישוחח איתך על כך בפירוט. אם המחלה שבה ומופיעה במקום אחר, בתוך פרק זמן קצר יחסית, הרופא ישוחח עמך על אפשרויות הטיפול הקיימות במצבך. הטיפול המקובל ביותר במקרה זה הוא כימותרפיה.
מחקרים למציאת דרכים חדשות לטיפול יעיל בסרטן לכל המטופלים נערכים כל העת. אם מחקרים מוקדמים (מחקרי פאזה 1–2) מראים שטיפול חדש עשוי להיות טוב יותר מהטיפול המקובל, האונקולוגים עורכים מחקרים להשוואה בין הטיפול החדש לטיפולים המקובלים הטובים ביותר בנמצא (מחקרי פאזה 3).
מחקרים כאלה נקראים מחקרים קליניים (או ניסויים קליניים), והם הדרך האמינה היחידה לבחינת טיפול חדש. לעיתים קרובות משתתפים במחקרים האלה כמה מרכזים רפואיים בארץ, ובדרך כלל גם מרכזים רפואיים במדינות אחרות.
מחקרים קליניים חשובים לא רק לשיפור הטיפול לטובת כל המטופלים בעתיד, אלא הם גם סיכוי אמיתי לשיפור מצבו של החולה המשתתף במחקר. כמו כן הם תורמים לקידום המאבק במחלת הסרטן ולהעמקת הידע הקשור למחלה. אם שיטת הטיפול הנבדקת במחקר מסוים תוכח כיעילה, היא עשויה להיות שיטת הטיפול המקובלת ולעזור לחולים רבים. יעילותם של רוב הטיפולים הנמצאים כיום בשימוש הוכחה בעבר במסגרת ניסויים קליניים.
במחקר קליני מבוקר פאזה 3 המשתתפים מחולקים, בדרך כלל, לשתי קבוצות:
אין מידע מוכח שהטיפול החדש הנבדק במחקר יביא לידי תוצאות טובות יותר, אך מקובל להציע טיפול חדש רק אם יש סיכוי סביר שתוצאותיו יהיו טובות יותר מהטיפול המקובל.
כדי להבטיח את בטיחות החולים ואת זכויותיהם כל פרוטוקול ניסיוני מקבל אישור של ועדה אתית, הנקראת ועדת הלסינקי, מטעם המוסד הרפואי שבו ייערך המחקר. כל משתתף מקבל העתק של הפרוטוקול ושל המסמכים הנלווים אליו, הוא נדרש לקרוא אותו ולחתום על טופס הסכמה מדעת לפני תחילת המחקר. חתימה על הטופס פירושה שהמשתתף יודע במה עוסק המחקר, מבין מדוע הוא מבוצע, מדוע הוזמן להשתתף בו, ובאיזה אופן יהיה מעורב בו.
גם לאחר מתן ההסכמה להשתתף במחקר, ניתן לפרוש ממנו בכל עת. ההחלטה שלא להשתתף בניסוי או לפרוש ממנו לא תשפיע על יחסו של הרופא בשום דרך, והוא ימשיך לתת את הטיפול המקובל הטוב ביותר.
חשוב לזכור שכל טיפול נחקר ביסודיות במחקרים מוקדמים לפני שנוסה במחקרים קליניים אקראיים ומבוקרים. ההשתתפות במחקר תסייע לקדם את מדע הרפואה ולשפר את סיכויי ההחלמה של חולים אחרים בעתיד.
תהליך אבחון מחלת הסרטן מלווה ברוב המקרים בתנודות רגשיות ומחשבות הנעות בין תקווה לבין פחד וחשש. כאשר מתבררת האבחנה, תגובתו של כל אדם היא ייחודית. התגובה לאבחנה מושפעת מתכונות אישיות, ניסיון ומפגש קודם עם מחלות סרטן במשפחה או בסביבה הקרובה, סוג המחלה והיכולת להירפא או להשיג הקלה. כל אדם מגיב בצורה שונה ובעוצמה שונה אבל לכולם דרוש זמן כדי להסתגל למציאות של מחלה.להמשך
למידע על מערך המידע של האגודה למלחמה בסרטן