לתרומה
חפש
גורמי סיכון
המאבק בעישון

מחשבות נוספות בגנות העישון

עוד בנושא

מאת פרופ' בן-עמי סלע, מנהל המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לביוכימיה קלינית, הפקולטה לרפואה, אוניברסיטת תל-אביב.

יועץ האגודה למלחמה בסרטן וחבר ועדת העידכון לסרטן הריאות באגודה למלחמה בסרטן.

 

יולי 2006

 

בשנת 1994 התפרסם בכתב העת הבריטי המוביל British Medical Journal מאמר של Doll וחבריו תחת הכותרת: "מוות הנגרם מעישון: 40 שנות מעקב אחר רופאים-גברים-מעשנים באנגליה". מחקר מאלף ביותר שבחן ובדק 34 אלף רופאים ומצא ששעורי המוות בקרב המעשנים ביניהם בקבוצת הגיל 45 עד 64 שנה היו גבוהים פי-3 בהשוואה ללא-מעשנים, ואילו בקבוצת הגיל של 65 עד 84 נפטרו פי- שניים יותר רופאים מעשנים, אם משווים אותם לחבריהם הרופאים שאינם מעשנים. רופאים ציניקנים, בעיקר מהקבוצה המעשנת, היו ודאי מחייכים חיוך רווי-ניקוטין, ומעירים: "אך לעומת זאת, אם המחקר הנ"ל, היה ממשיך לבחון את שיעורי התמותה בקרב רופאים, היה נוכח לדעת שבקבוצת הגיל של 84 עד 96שנה, נפטרים פי-2 ומעלה רופאים שאינם מעשנים בהשוואה לאלה המעשנים"! אמנם כן, שהרי בגיל המופלג שמעל 84 שנה, כה מדולדל מספרם של הרופאים המעשנים שנשרו בדרך מתחלואה תולדת-העישון, בהשוואה ללא מעשנים, עד כי לא נותרו מהם רבים מעבר לגיל 84 שנה, על מנת שנוכל להמשיך בהערכת שיעורי התמותה שלהם. אמנם כך, בקרב האחרונים מתים יותר רופאים שלא עישנו.

 

המחקר שהוזכר קבע שתוחלת החיים הממוצעת של רופא בריטי מעשן היא 71 שנה, והיא קצרה ב-6.5 שנים בממוצע מזו של חברו, העוטה חלוק לבן, ונמנע מעישון. בשנת 2000 התפרסם באותו כתב-עת מאמר נוסף כדי להביא לחידוד נזקי העישון, עד כדי פריטתם למשמעות של עישון סיגריה אחת, לגבי רופא מעשן כרוני. כיון שנמצא באותו מחקר שהרופאים הבריטיים החלו מעשנים בממוצע בגיל 17 שנה, והתמידו בכך ללא הפסקה עד גיל 71 שנה בממוצע, והם מעשנים בממוצע 16 סיגריות ליום, חשבו בעלי המאמר ומצאו שכל סיגריה שכילו במרוצת חייהם המקוצרים, אחראית לקיצור 11 דקות מכלל 6.5 השנים שאבדו. זהו גימיק חביב, אך קשה להשתכנע שהוא נראה מאיים או מרתיע יותר מכל מה שכבר נוסה החל מאמצע שנות ה-60 בניסיון לחנך ולשכנע את הציבור ברעה הבריאותית שבעישון. שהרי מהם 11 דקות הנשמטות מ-40 מיליוני הדקות שאנו חיים במהלך 76 שנה בממוצע (הגבר הישראלי העכשווי)?

 

אך שני המאמרים הבריטיים האמורים דווקא מעוררים למחשבה נוספת באותו עניין. נקל לשער שמחקרים רחבי יריעה אלה בקרב עשרות אלפי רופאים, יש להם ערך-מוסף ומוסר-השכל חינוכי דווקא משום שהם דנים בנזק לבריאותם של רופאים, מי שעוסקים בדרך כלל בנזקי הבריאות של מטופליהם: הנה מסתבר לפתע שגם רופאים עשויים בשר ודם, ועשן הסיגריה המרעיל אינו מבחין בין אלה המזיקים לבריאותם ביודעין, משני צדי המתרס. הרצון להעלות כאן את סוגיית הרופא המעשן, נובע לא רק ממועקה שהיא מנת חלקו של כל מי שמנסה להילחם בעישון: האם יש התנהגות יותר תמוהה וכמעט לא-מוסרית מזו של רופא המעשן ברשות הרבים, ואף במסדרונות בית החולים בו הוא פועל כרופא? האם אותו רופא המפריח עשן לנוכח חולה או מטופל שבא לבקש עצתו הרפואית הנבונה, אינו נראה באור מעט מעורר אי-אמון, שלא לומר מגוחך? אך הנגיעה בעניין הרופא המעשן מתעוררת לנוכח מאמר מרתק ביותר שהופיע בפברואר 2003 בכתב העת המוביל ברפואת הציבור American Journal of Public Health בו דנים בסוגיות הסוציו-רפואיות החשובות: האם כאשר אנו מחנכים את הציבור בנזקי העישון, הידע מגיע, מופנם ובא לביטוי בהימנעות מעישון באופן שווה בשכבות סוציו-כלכליות-השכלתיות שונות? התשובה כפי שהיה צפוי, היא כמובן שלילית. עשרות מחקרים במרוצת השנים הראו שרמת העישון נמצאית ביחס הפוך למספר שנות הלימוד, למשל. גם מחקר המוזכר נעשה בבריטניה ואף הוא התייחס לגברים בלבד, תוך שהוא עקב אחר מגמות עישון במרוצת 50 השנים (1950-2000), ב-5 שכבות של אוכלוסיית הגברים הבריטית:I- משכילים, אקדמאיים, בעלי מקצועות-חופשיים; II- בעלי מקצועות טכניים- ניהוליים; III-עוסקים בעבודת כפיים בעלי הכשרה מקצועית; -IVבעלי מיומנות חלקית, עוסקים במקצועות עזר; V-חסרי הכשרה מקצועית. מספר שנות הלימוד הממוצע בקבוצה I עמד על 15.5 שנים, והוא ירד בהדרגה עד הגיעו ל-6 שנות לימוד בממוצע בקבוצה V.

 

מסתבר שבשנות ה-50 כאשר עדיין לא היו ידועים הנזקים הרפואיים שגורם העישון, כ-62% בממוצע מכלל הגברים בבריטניה היו מעשנים, או כמעט שניים מתוך כל שלושה גברים שם. בשנת 1961 התפרסם באנגליה הדו"ח המקיף הראשון של שלטונות הבריאות על ראיות למחלות סרטן ולב הקשורות ישירות לעישון, ומאז החלה להסתמן ירידה כללית במעשנים באוכלוסיית הגברים. אך כאשר מפלחים את הירידה בעישון ב-5 השכבות החברתיות כפי שפורטו למעלה, באה לביטוי במלוא חריפותה הנקודה החברתית-השכלתית: בעוד שהשכבה העליונה המשכילה קלטה את המסר, וירדה מ-67% מעשנים בשנת 1950 ל-13% גברים מעשנים משכילים בשנת 2000 (צניחה של כ-80%), הרי בשכבה V הנחותה בהשכלה ובסטאטוס החברתי שלה, נרשמה ירידה באחוזי מעשנים מ-62.5% בשנת 1950 ל-44% בשנת 2000 (דעיכה של 30% בלבד). ברור שהירידה היחסית הרבה של מעשנים מבין המשכילים (80%) באנגליה ובווילס, ביחס לשכבה החברתית הנמוכה ביותר (30%), מוצאת את ביטויה המובהק ביחס של התמותה מסרטן הריאות בין שתי שכבות אוכלוסייה אלה.

 

נתונים אלה אינם שונים בהרבה מדו"חות מקבילים במדינות מתועשות כקנדה וגרמניה, אם כי בארה"ב אחוז המעשנים בשנות ה-50 היו נמוך במעט ממה שהיה מקובל באנגליה, ולכן שיעורי הירידה בסך העישון מעט מתונים יותר. אך התמונה בעיקרה דומה, כאשר במגזר האפרו-אמריקני, ואולי אף יותר בקרב מגזר המהגרים הלטיניים בארה"ב, אחוז המעשנים בקרב הגברים גבוה באופן בולט מזה המקובל בשכבת העילית המשכילה הלבנה. ניתן אם כן לקבוע שאם לא ייעשה מאמץ יוצא דופן ואמיתי בכוונתו, להביא אל האוכלוסיות החלשות והמקופחות את המסר של הרעה החולה שבעישון, "תתרום" הסיגריה את חלקה כגורם נוסף להיווצרות הפער החברתי והמצוקה המתרבה באופן בררני דווקא באוכלוסיות אלה. שהרי מובטל, או נתמך סעד, המרבה לעשן בעת של בטלה מאונס, או בשעות של דכדוך, ומפיק מהסיגריה את "ההנאה האחרונה שעוד נותרה לו להפיג בעזרתה את צרותיו", לא רק שהוא משחית את מעט הכסף שנותר בכיסו, אלא שהוא פוגע בבריאותו באופן חמור, והמחלות שתבואנה בהמשך תגבנה את שלהן, דמים תרתי משמע.

 

אכן זהו מעין "קשר גורדי" בין פרטים חלשים בחברה, שהשכלתם נמוכה, שפרנסתם אינה מצויה, שמעמדם החברתי בתחתית הסולם לבין הסיגריה, "בת בריתם" הנאמנה של המקופחים. הדברים נאמרים במלוא הרגישות ומתוך רצון וכוונה כנים לא להֵראות כפטרונים המנסים לשלוט ולהכתיב לאלה במצוקה חברתית איך יחיו, וממה ייהנו, ועל מה יוותרו. אך חובה על כל אחד מאיתנו מתחום החינוך, ואולי אף יותר-מתחום הרפואה, לנסות ולשכנע את מי שמטבע הדברים קשה יותר לשכנעו, שסיגריה אינה ידיד, היא אויב. וכאן ראוי אולי לסגור את המעגל החברתי, הבלתי-אפשרי הזה, שהחל למעלה בתיאור חייהם המתקצרים של רופאים מעשנים, שבראש הסולם החברתי, וחייהם המתקפחים של אלה שבתחתית הסולם. את אלה גם את אלה קשה לשכנע לחדול מעישון, כי זאת יש לדעת-קשה הגמילה מעישון. לכן אולי כדאי להקדיש יותר מאמץ הסברתי בקרב הדור הצעיר, לא להתחיל בגיל העשרה בהרפתקה המפתה הזאת, הגובה תמיד בהמשך מחיר ביקר לנו מכל: בבריאותינו.