שאלות על החיים - בהשראת שירי הסוף של לאה גולדברג / איריס ספיבק

לביטוי "סוף הדרך" יש, כידוע, שני פירושים: אחד - סיומה של תקופה או עידן, שלב שאחריו אין המשך. ושני – ביטוי למשהו שהוא יוצא מן הכלל, אין למעלה ממנו, מעולה.

לפני כ-70 שנה פרסמה לאה גולדברג שלושה שירי "סוף הדרך", אשר עוסקים במחזור החיים והמוות, ושזכו לפופולריות, הולחנו ובוצעו, בין השאר, על ידי שם טוב לוי וגידי גוב. לאן לוקחת אותנו המשוררת בשיריה אלה?

השיר הראשון הוא השיר "הדרך":

הַדֶּרֶךְ יָפָה עַד מְאד - אָמַר הַנַּעַר.

הַדֶּרֶךְ קָשָׁה עַד מְאֹד - אָמַר הָעֶלֶם.

הַדֶּרֶךְ אָרְכָה עַד מְאֹד - אָמַר הַגֶּבֶר.

יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶךְ.

הנער, העלם והגבר מהרהרים על הדרך. רבים יגידו שהדרך מסמלת את החיים. הזקן כבר עייף, יושב לנוח בצד הדרך. הנער, מגילו הצעיר חושב שהחיים יפים ומהנים. העלם הצעיר, שמתחיל לעבוד, מגלה במהרה שהדרך קשה ולא תמיד מהנה. הגבר, בשיא שנות חייו רואה שהדרך ארוכה. ולבסוף, הזקן הנמצא בסוף חייו נח לצד הדרך. השיר ממשיך כך:

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,

הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,

צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:

- הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?

בשיר אין חריזה ויש בו ניגודים רבים: שקיעה מול זריחה, דיבור מול ישיבה שקטה, התלהבות של הנער לעומת עייפות של הזקן.

השיר השני הוא השיר "אמרת":

אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.

הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.

וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,

וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,

וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,

וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,

וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

קיים בשיר ניגוד הראוי לציון: ניגוד בין תפיסת חייו של הזקן בצעירותו – כאילו כלום לא מתחדש – לבין תפיסתו את החיים בזקנתו – כל יום הוא יום חדש. דבריה של גולדברג על הזקן מזכירים את דברי שלמה המלך המופיעים בספר קהלת: ”מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה שֶׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ”.

השיר השלישי הוא השיר "תפילה" ואפשר למצוא בו הודיה:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

זוהי הודיה על החירות להיות ולמצות את מגוון קשת התחושות, הרגשות והתודעה שיש לאדם.

מה נוכל לקחת לעצמנו משירי סוף הדרך של לאה גולדברג?

יש בהם מחשבות על שינוי תפיסת המציאות של אדם בהתאם לשלב בחייו: צעיר, מבוגר, זקן. ובעצם, לכולנו יש תפיסה שונה ומשתנה של החיים בנקודות זמן שונות ובהתאם לאירועים שקורים לנו ולאחרים. ייתכן שיהיה שוני גדול בתפיסת החיים שלנו ובראייה שלנו את עצמנו לפני הסטומה ואחריה? ואפשר לשאול את עצמנו שאלות נוספות על הדרך והחיים עם סטומה: מה היה יכול להיות אילו לא הייתה סטומה, מה השתנה בנפש האדם עם הסטומה? האם הסטומה מכתיבה את החיים? האם היא גם סוף תקופה ודרך וגם סיבה להבנה שבעצם כל יום עכשיו הוא יום חדש?