|
| שלום,
אימי חולה בסרטן השחלה מזה שנה וקצת.
לפני כמה ימים בביקורת עם הרופא האונקולוג הוא תיאם איתנו ציפיות שצריך לשנות את איך שאנחנו רואים את מטרות הטיפול - זה יותר לא לנצח את הסרטן ולהגיע לגוף נקי מגידולים, אלא ללמוד לחיות איתו כמו עם מחלה כרונית כי זה המצב שלה. מעבר לזה הוא לא פירט ומאוד קשה לנו להבין את משמעות הדבר. הרי מחלות כרוניות אחרות שאנחנו מכירים אנשים חיים איתם חיים מלאים והרבה שנים. בעוד שאמא שלי רוב הזמן חשה כאבים ולא מרגישה טוב גם עם הוספת מינון למשכחי כאבים במרפאת כאב.
רקע: אמי בת 62. לא נשאית וללא מוטציות בגידול. מטופלת קו שני באווסטין ודוקסיל. בקו ראשון טופלה בטקסול וקרבופלטין + ניתוח. לאחר שהגיעה לתוצאות של נסיגה מלאה הסרטן חזר כעבור 3 חודשים בלבד עם גרורות מרובות בחלל הבטן והוגדר עמיד לפלטינום.
עכשיו היא כבר אחרי 6 סבבי טיפול קו 2 ורוצים להמשיך לעוד 3 סבבים. הפט סיטי מראה בלימה של ההתפשטות כמעט ללא נסיגה. ב4 בדיקות הדם האחרונות שלה המרקר CA125 סטגנטי עם מגמת עילה קלה, מ610 ל815 (ירד מ 2500 לפני תחילת סבב טיפולים זה).
האם זה מצב שאפשר לחיות איתו? או שנכנסנו למצב של הארכת חיים בחודשים ספורים בלי שאומרים לנו את זה במפורש? האם יכולה להיות איכות חיים ככה? מה בעצם התרחישים האפשריים מכאן?
אשמח לשמוע כל התנסות אישית דומה או דעה בנושא. אנחנו אבודים ודואגים
תודה רבה
|
|
|
|
| |