בחודש דצמבר 1997 התחלתי לחוש כאבים במותן שמאל ולא ייחסתי לכך חשיבות. חודש לאחר מכן שוב הרגשתי אותו כאב הדומה לכאב לאחר סחיבה של משא כבד. ניגשתי לבדיקה אצל רופאת המשפחה שלי. בבדיקה נמצא שהטחול מוגדל ומומלץ שאעבור צילום מיידי . פניתי למכון הרנטגן בקופת חולים לין בחיפה עברתי צילום ושמעתי לחשושים מטכנאיות הרנטגן, שאלתי ישירות האם נצפה גידול סרטני? הן השיבו בגמגום שאינן יודעות, אני כבר הבנתי וידעתי . חזרתי לרופאת המשפחה עם תשובת צילום הרנטגן. נשלחתי לבית חולים ושם התבשרתי שאני חולה במחלה הנקראת: הודקינ'ס לימפומה של הטחול ולפיכך יש צורך לכרות את הטחול מיידית ולאחר מכן לעבור טיפולים כימותרפיים.
בחודש פברואר 1998 עברתי את הניתוח ונלקחה ביופסיה גם מהכבד. הניתוח עבר בהצלחה עם תסבוכת של סתימת עורקים המוליכים לכבד. לאחר הניתוח התחלתי לקבל טיפולים כימותרפיים (6 קורסים).
מדובר בסיוט שקשה לתאר. הטיפול דומה למזרק השואב ממך את החיים, אתה נחלש וכעת חדל אישים. דאגתי לגלח את שיער ראשי לפני הטיפול בכדי לא לראות על הכר קצוות שיער נושרות. רזיתי נורא והמכנסיים נפלו ממני . אחת התרופות שקיבלתי במהלך הטיפולים הכימותרפיים גרמה לתופעות לוואי של נימול באצבעות הידיים ובכפות הרגליים . לאחר חמישה קורסים לא יכולתי יותר וביקשתי ממנהלת המחלקה ההמטולוגית בבית החולים בני ציון לפנות לבית חולים נוסף לקבל דעה נוספת האם יש צורך בטיפול נוסף פשוט לא יכולתי יותר . אכן הוברר לי בחוות הדעת הנוספת שאין צורך יותר בטיפול נוסף. חזרתי לביה"ח בו טופלתי העברתי את חוות הדעת הנוספת לצוות הרופאים וקיבלתי את הסכמתם להפסיק את הטיפולים.
מרגע זה חזרתי למסלול חיים רגיל.
את הסרטן אפשר לנצח חייבים להבין שבמידה ורוצים לחיות מנצחים , המשיכה לתהום האין סופית יכולה להיעצר אך ורק על ידי החולה ברצון החיים שלו. אני זוכר היטב את הרגעים בהם חשבתי למה אני נלחם אין לי יותר כוח אבל בכל זאת לא הרמתי ידיים.
חשוב לכל מי שנכנס לאופרה הזאת שיהיה לו מלווה שעבר את זה שיכול לספר לחולה ממבט אישי את התהליך של הכאבים, הלחימה במחלה והתוצאות. לי לא היה מלווה והיום אני מוכן תמיד להירתם ללוות חולה ולתת לו את הטיפ של החיים.
כן, אני ניצחתי את הסרטן ואיני פוחד ממנו.
ניתן לפנות לדוד בדואר אלקטרוני: laz_d@zahav.net.il
<< בחזרה לדף הראשי