שמי נטלי, ואני בת 17 וחצי.
רציתי לספר על שנה קשה שעברה עלי, של מאבק במחלה קשה. על פחד ושאלה, על התמודדות, ויותר מכל: על איך מרע מפיקים רק טוב. נאבקים, מבקשים לחיות - ומצליחים.
לפני כשנה וחצי התגלתה אצלי מחלה ממארת מסוג לימפומה במצב מתקדם, מפושטת כמעט בכל גופי.
בפגישה בה 'התבשרנו' הוריי ואני, שחליתי במחלת הסרטן, בה הוסברו לנו משמעות המחלה והתופעות הכרוכות בקבלת הטיפול, השאלה אם אני אחיה גרמה לי למשבר וחשבתי שזהו, כאן נגמרים חיי.
הייתי בת 16 מבורכת ומוקפת בחברים, רוצה רק לחיות, ליהנות, ולהשתגע. פתאום הבנתי שלהיות חלק מהגיל הזה - ייעלם ממני. הבנתי שנטלי של פעם תישאר רק בתמונות, כמזכרת, שהשיער הארוך עד ישבני, שטיפחתי מאז ילדותי, עומד לנשור.
שאלתי את עצמי - האם להיכנס לדכאון, לבכות, לשאול למה? זה מה שיעזור לי? או שפשוט להבין שזוהי עובדה, להחליט לקום ולהמשיך הלאה?
ראיתי את הוריי שבורים, בוכים וכואבים. הבנתי שאם אתמוטט, אוסיף למכאובם, שאם לא אהיה עמוד התווך של המשפחה, היא תקרוס. אני, נטלי החולה, צעקתי בעודי עומדת תחת כיפת השמיים: נטלי! את יוצאת למלחמה ומנצחת!!!
הבטחתי לעצמי שאהיה החזקה מכולם. עמדתי לצד הוריי והבטחתי להם כי אני נשארת בחיים ויהי מה. הבטחתי - וקיימתי.
הטיפולים היו קשים מאוד. קיבלתי כימותרפיה אגרסיבית ביותר, השערות שלי נשרו, מהריסים ומהגבות - לא נשאר דבר. חזותי החיצונית השתנתה לגמרי. כדי להקל על משפחתי הקפדתי להיות תמיד עם חיוך גדול על פניי, צחקתי והבטתי אל האור שבקצה המנהרה. אבל מכל חבריי ובני כתתי ביקשתי להתנתק. היה לי חשוב שיזכרו אותי בריאה; מחלת הסרטן הרי קשורה אצל כולנו במוות, ולא רציתי שיכאבו.
בתוך ההתמודדות עם עצמי, משפחתי, המחלה והטיפולים, הייתי בעיצומן של בחינות הבגרות. החל לקנן בי חשש נוסף, שהרי שנה שלמה נעדרתי מלימודים. אז פנו אליי מהאגודה למלחמה בסרטן, כאילו קראו את מחשבות לבי, והסבירו שעליי מוטל להתרכז רק בהחלמתי, והבטיחו לדאוג לכל השאר. בשיתוף פעולה עם יועצת בית ספרי אותרו מורים פרטיים, שהאגודה מימנה, ובזכותם עברתי את כל בחינות הבגרות בהצלחה.
לפני כמה חודשים חגגתי יום הולדת. חזרתי מטיול בחו"ל, וחיכתה לי הפתעה: מחשב חדיש חיכה בחדרי האישי, ועליו מדבקה "בהוקרה מהאגודה למלחמה בסרטן". המתנה ריגשה אותי וחיממה את לבי.
אני רוצה להודות לאגודה היקרה על כל מה שנעשה בשבילי, כי בלעדיכם איני יודעת אם הייתי מצליחה לעבור את בחינות הבגרות, שהן כרטיס כניסה חשוב לעתיד המקצועי שלי.
מי יתן ולא תצטרכו לעזור לעוד משפחות, שנדע רק בריאות.
<< בחזרה לדף הראשי