אני בוחרת לכתוב על זמן החירות שלי,
החירות הפרטית שלי.
זו שענן גדול ריחף עליה מספר חודשים.
החל מהיום בו שאלתי את הרופאה שלי באופן ישיר ובוטה:"את אשר יגורתי בא לי"?
והיא מבלי למצמץ ענתה:"אכן, כן".
ומאז עברתי דרך ארוכה ומטלטלת.
חודשים של טיפולים,
ניתוח מורכב שארך שעות,
מתח רב לי, למשפחתי וחבריי.
ובעצם מה לא?
נכון, התהליך לא נגמר ואני עדיין בעיצומו,
אבל בחג החירות הזה אני מודה לה'.
כי קיבלתי את חג החירות הפרטי שלי!
חירות מהתייצבות בכל בוקר מוקדם לקבלת כימותרפיה.
חירות מהמבט הדומע בורידיי הסופגים את החומר.
חירות מהמבטים על הקרחת הבוהקת.
חירות מהפחד מהניתוח וכאביו.
חירות מהתלות בסיוע במקלחת של קרוביי.
חירות מהלילות הלבנים בביה"ח.
(שיש לי רק דברים טובים לומר עליו)
חירות מעבודות הפסח שכולם מתנדבים לעזור.
חירות להתארח היכן שרק ארצה.
חירות לחזור לגופי אט אט...
לשיער הגדל, לצבע שחוזר, לאמונה שלי בעצמי, ביכולותיי.
וחירות לומר לך תודה.
*תודה לך בורא עולם*
שליווית אותי ועודך מלווני יום יום שעה שעה.
כי לולא אתה עימדי,
מי אני ומה אני?
תודה לך על חג החירות הפרטי שלי.
<< בחזרה לדף הראשי