לתרומה
חפש
על האגודה למלחמה בסרטן בישראל (ע"ר)
לזכרם

לזכרו של בני גאון

עוד בנושא

 האגודה למלחמה בסרטן מרכינה ראש

על פטירתו של נשיא האגודה, בני גאון

 

מאי 2008

 

בני שימש כנשיא האגודה, תפקיד אותו מילא במסירות ובדבקות במשך שנים.

 

בסיוע תרומתו נרכשה בין היתר, ניידת הממוגרפיה 'מיכל' שנועדה לאפשר בדיקה חשובה זו גם בפריפריה ובמגזרי אוכלוסיה שונים.

 

בני דיבר בפתיחות ובאומץ על מחלתו, ואובדנו מדגיש את הצורך להמשיך את המאבק במחלת הסרטן.

 

הנהלת האגודה, עובדיה ומתנדביה מרכינים ראש על פטירתו של אדם חכם, אמיץ, בעל חזון ומעוף. מי יתן ופעילותו הברוכה תעניק כוח לבני משפחתו האבלים.

 

 

דברי הברכה הכנים והמרגשים של בני גאון בטקס סיום מבצע 'הקש בדלת'

מרס 2008

 

הפעם הראשונה שנכנסתי דרך דלתות ה"סקר" בתל השומר היה אחרי הצבא, בהצטרפי לחברת "תדיראן". "תדיראן" החליטה לחקות את מה שהפך כבר נורמה מקובלת בעולם העסקים המודרני, ולרשום את כל מנהליה לבדיקות תקופתיות חד - שנתיות, מתוך הבנה ואמונה כי אובדן ימי מחלה, שלא לדבר על אובדן מנהל בנסיבות בריאותיות, עולים לעלות לחברה יותר מאשר תשלומים שנתיים למכון המבצע בדיקות תקופתיות.

 

למרות היותו חלק מבית חולים, ייתכן שבעיני התל אביבים מדובר במה בכך. אך אני, זכרו, ירושלמי. והירושלמים, איך להגיד, לא נודעים באומץ האישי הרב שיש להם, בכל מה שקשור לבדיקות רפואיות. דמות ההיפוכונדר שגילם אחי יהורם ב"קרובים קרובים" הייתה מוגזמת, בוודאי, אך לא בהרבה. לא אצלו, ולא אצלי.

 

 בבית ילדותי, המילה "מחלה" היתה משולה לקטסטרופה". המילה "סרטן" לא נאמרה כלל, ואם הוזכרה, בטעות על ידי מבקר או קרוב משפחה שהעז להגיד את המילה האסורה, היתה גוררת תגובה חריפה מאימי. "לשוס!" היא היתה אומרת בכעס רב. "לשוס!", או "רחוק" בלדינו, כאילו בהבל פיה יכולה היא לגרש את הרוחות הרעות שהביא איתו מי שהעז להגיד את המילה המתחילה ב"ס" ונגמרת ב"ן", ולא מדובר ב"סין".

 

גדלנו לחשוב כי עצם הדיבור על סרטן, יכול להדביק את הדובר באותה המחלה. גם כאשר ידענו שזה לא מקרה, העדפנו לא לדבר על ה"מחלה הנוראה". מה, חסרים דברים לדבר עליהם? "לשוס!"

 

כאשר ה"לשוס" לא עזר, היתה אימי פונה לסגולה האמיתית לבריאות ואריכות ימים: המזוזה. אני זוכר את אימי וסבתי עומדות ליד מזוזת ביתנו, ומדובבות אותה, מפצירות בה שתשלח לנו ישועה, נחמה והצלה, והעיקר, שתרחיק מאיתנו את רוחות המחלה, הפוקדות את מי שלא מקפיד להגיד "לשוס", או כאשר מדובר במחלה חמורה באמת. בביתי, צינון היה מטופל במריחת הגוף כולו בספירט. צינון קשה היה מטיפול בכוסות רוח, הגרסה הירושלמית לאנטיביוטיקה, רק הרבה יותר אפקטיבי, שלא לדבר על כך שלא צריך מרשם. הסגולה הטובה יותר נגד התקררות, היה פיג'מה פלנל (של "אתא", גורסים המהדרין) ומי שישן בלי פיג'מה היה גורר מבטי חמלה משאר בני הבית, משל היה בר מינן שזמנו קצוב.

 

בית החולים נתפס כתחנת ביניים בירוקרטית בדרך לבית העלמין. מרגע שנכנסת, יכולים קרוביך להתחיל לעשות סקר בין בוני המצבות, כדי לחסוך את הזמן היקר הדרוש לארגון הלוויה.

 

גדלנו באווירה חדשנית כלפי כל מה שקשור לגוף בכלל, ולבריאות בפרט. גדלנו לחשוב שהגוף הוא כמעט נפרד מאיתנו, משהו שדורש טיפול כמעט מיסטי, ובכל מקרה, מערכת שיש לה שני מצבים: בריאות מוחלטת או מוות קליני ויסודי. אין מצב ביניים.

 

ברשימת המחלות המאיימות, מחלת הסרטן כבשה בקלות את המקום הראשון. היא היתה מפלצת שלא מזכירים את שמה, הצל האורב מתחת למיטה, הלהב החד של מלאך המוות המחכה להזדמנות הנכונה לקטוף עוד נשמה. ליד הסרטן, התקפת לב הייתה הליכה בפארק, וצהבת אחר הצהריים אביבי. כך היה בבחרותי, וברוב שנות בגרותי.

 

בגיל מאוחר יחסית, איתרע מזלי וזכיתי להתמנות לנשיא האגודה הישראלית למלחמה בסרטן, לבקשתו של ידידי ליאון רקנאטי, ופרופ' אליעזר רובינזון ומירי זיו.

 

לצד ובניגוד לעבודתי באגודה, חששותיי ממחלת הסרטן התעצמו והתגברו במהלך בגרותי על בסיס היכרותי עם אנשים רבים שהלכו לעולמם, לאחר מחלה ממושכת וכאובה. יותר מעצם המוות, הפחיד אותי אובדן צלם האדם. האופן שבו מחלת הסרטן מוצצת את לשד חייך, והופכת אותך לצל, לנטל, למי שאיננו כבר, ורק גופו נותר בעולם הזה, כשריד קמל למה שהיית פעם. בצעירותי, תהיתי על פשר המונח "טוב מותי מחיי". כיצד יכול מותי להיות טוב מחיי? במרוצת השנים, הכרתי חברים, אהובים וקרובי משפחה, שמחלת הסרטן הפכה את חייהם לסיוט מתמשך, מציאות הזויה וספוגת סמים שבה, באמת, המוות איננו אופציה רעה. ראיתי את המבט בעיניהם, שאומר:אנו יודעים כי אנחנו נטל על קרובינו ואהובינו. אנו יודעים כי זמננו קצוב וכאוב. אנחנו יודעים את מה שאתם המבקרים אותנו יודעים, אך מפחדים לומר: טוב מותנו מחיינו.

 

בדיעבד, אני נוטה לחשוב כי למעשה, לקחתי משהו איתי בכל זאת, מהחינוך הירושלמי, בהתייחסותי אל הסקר. הסקר, אחרי הכל, היה "המקום שממנו אני יוצא בריא". מין סגולה לאריכות ימים, תחליף למזוזה, מקום שבאים אליו, כדי לבוא אליו שוב. כמעט כמו מכון רישוי. האפשרות שאבוא לסקר, ושם ימצאו לי משהו שדורש קריאת "לשוס", נראתה לי כמעט דמיונית.

 

באחד הביקורים לפני 5 שנים, הופניתי לדר' שבתון. התלוננתי בפניו על הכאבים בשיפולי הבטן. הוא אמר: "בני, זה ככל הנראה שום דבר. אבל (את ה"אבל" מאד לא שמחתי לשמוע!) ליתר ביטחון, לך תעשה אולטרא סאונד".

 

לשמע המילה "אולטרא סאונד" החלה הפאניקה להתגנב במעלה גבי המתקרר. "אולטרא סאונד" זה כבר רציני. זה לא בדיקת דם, ולא ספירת דם, ולא שיקוף ריאות. דחיתי בביטול את ההצעות לקבוע לי "אולטרא סאונד" למחרת, ביטלתי את כל הפגישות שתוכננו לי לאותו היום ומיהרתי לחדר ה"אולטרא סאונד".

 

לבסוף, הושכבתי על המיטה, עצמתי את העיניים, והתפללתי לאבנים בכיס המרה. מהצד, בעודי על הגב, שמעתי את הרופאה: "כן,....אני רואה אבנים במרה. רגע, רגע, רגע, אמרה הרופאה. "להתהפך בבקשה".

 

התהפכתי. בינינו, חלפו כמה דקות של אימה שקטה. בסיומם, שאלתי את הרופאה מה מצאה בנוסף לאבנים. "את זה אתה כבר תשמע",אמרה את המשפט שכל חולה מפחד לשמוע, "מדר' שבתון".

 

את המסדרון הלא ארוך שבין חדר האולטרא סאונד לחדרו של דר' שבתון חלפתי ב-10.2 שניות. תחבתי בפניו של שבתון את הצילום, ותבעתי לדעת מה יש לי: אולקוס? הרי כבר היה לי פעם אולקוס. אולי חזר? אולי מדובר בהרניה?

 

שבתון קרא לחדרו את דר' שגב, והתייעץ גם עם דר' שבתאי, שהיה בחדרו באותו העת. אני ישבתי בחוץ, מזיע. לבסוף , הכניס אותי דר' שבתון פנימה, והושיב אותי מולו.

 

"בני תשמע", אמר, מצאנו לך גידול בכליה".

 

כדי לרכך את החדשות הבלתי ניתנות לריכוך, הוסיף דר' שבתון כי לדעתו לא מדובר בגידול סרטני. אחרי הכל, "אורכו רק 2.5 ס"מ", אמר, ואני חשבתי לעצמי: "רק"? מה פירוש "רק"? יש לי גידול באורך 2.5 ס"מ!! לי!!מצאתי את עצמי שואל את עצמי: מי יטפל בי, כאשר לא אוכל יותר לטפל בעצמי? מי מבין יקיריי יוכל לשאת בנטלי? וכיצד ניתן, כאשר עוד ניתן, להקל על מה שעוד מצפה לכולנו?

 

ישבתי כמה דקות בשקט, ואספתי את מחשבותיי המפוזרות. לקחתי דף, וכתבתי בכתב יד לדר' שגב, ידידי ורופאי.

 

"אני צריך לצאת עם וודאות בשני תחומים". כתבתי:

 

  1. את הניתוח אמור לבצע פרופ' רמון - האם אני בידיים טובות?

 

  1. בהנחה שנדרשת כריתה חלקית, ומתגלה כי הגוש אכן סרטני, וגם אם הגוש מוצא במלואו - האם לא גמרתי את הקריירה?"

  

  1. "כן", כתב דר' שגב, ניתוח פשוט, ורמון מיומן ואחראי".

 

  1. "מדובר בשיקול דעת תוך ניתוחי. באופן כללי, כדאי תמיד לבצע כריתה חלקית, היות וזו יכולה להיות רק 5% מהכליה והיא אינה פוגעת בתפקודה כלל וכלל. לבסוף, נראה לי שכלל וכלל לא מדובר בתהליך מפחיד.

כמה שעות לאחר הניתוח, כאשר התאוששתי מההרדמה, התייצב ליד מיטתי דר' רמון, והודיע לי כי הניתוח התנהל כפי שתוכנן, ו"הצליח". הודיתי לו בחום, ואמרתי לו "אתה יכול להיות גלוי איתי". הוא אמר שאין מה להיות גלוי.

 

אמרתי:"מה קורה עכשיו? כמה פעמים בשבוע אצטרך לקבל כימותרפיה?"

 

הוא אמר: "אפס. יצאת מזה".

 

אמרתי:"יצאתי ממה?"

 

רמון בדק לראות אם אני עדיין מחובר למורפיום, והתעקש שוב. "גמרנו, בני. אתה בריא. כשהתפרים יתאחו, אתה הולך הביתה".

 

הייתי מבולבל. "תכנית העבודה שלי, כללה גם טיפולים פוסט-ניתוחיים, כולל התמודדות עם תסריטים קשים ומסובכים. והנה בא רמון, ומשחרר אותי. למעט ביקורים חד שנתיים במרפאתו, ה"סיפור נגמר", כהגדרתו. אני הולך הביתה.

 

זו היתה תחושה מוזרה. לפתע, הכל החל "לזרום" שוב. כאילו מישהו לחץ, פעם נוספת, על כפתור ה"ההקפאה" והחזיר את החיים למסלולם. החיים, בכללם: הצדדים הטובים, והרעים, החשובים והלא חשובים בכלל. השעון החל לתקתק שוב, היכן שעמד במקום בשבועות האחרונים, בציפייה לשמוע אם יתקתק שוב כלל.

 

לפני כשנה, ושוב כאן בסקר והפעם יודע יותר, מבוגר יותר, ובעל ניסיון, מצאו לי עוד גידול בריאה ושוב שאבתי עידוד מדרך ההודעה וההמלצות לטיפול. נותחתי שוב, הורדתי משקל בכריתת חלק מהאונה וחזרתי שוב לחיים.

 

הפעם היו לצידי פרופ' משה מיטלמן ידידי ורעי, פרופ' קרמר ודר' סאוטה.

 

אני מאמין כי המלחמה בסרטן צריכה להתנהל בגלוי, וכי החולה, או המחלים, אינו צריך "להתבייש" במחלתו. הבושה וההסתרה היא אחד הזרזים הכימיים של הסרטן, ולכן יש לנטרלו באמצעות חשיפתו, ועידוד כמה שיותר אנשים לחושפו גם כן. צריך לדבר, גם על מנת ללמוד מנסיונם של אחרים.

 

קיים הבדל עצום בין האיש החולה הנסגר בתוך עצמו, מגיף את התריסים ומכבה את אורות ביותו ובעצם אומר: "ויתרתי" לבין מי שמגייס את כל תעצומות הנפש ויוצא למלחמה. אני משוכנע כי חלק מהאנשים שחלו בסרטן היו יכולים להבריא או לחיות לאורך זמן רב יותר, לולא נתנו למילה "ממארת" כוחות שלא מגיעים לה. "ממאיר" זו הגדרה רפואית - "לרצות לחיות", הגדרה נפשית ורגשית, שאני מאמין, באמת ובתמים, משפיעה על מצבו של החולה. יתרה מכך: אם החלטת "לוותר", הרגת לא רק את עצמך, אלא גם את האוהבים והסובבים אותך. הילחמו - לא רק למענכם, גם למען מי שרוצה שתבריאו, ויבכה את לכתכם.

 

מה שלקחתי מהחוויה הזאת, היא בעיקר תחושת האחריות. לבריאות ולסובבים אותי. למדתי כי בעת צרה רפואית, יש על מי לסמוך: רופאים, אחיות, מערכת שלמה ואגודה העומדת לצידך. למדתי כי גורלו של אדם תלוי בו, במידה רבה, או לפחות "מסויימת". את המונופול של אלוהים על ההפתעות בחיינו, טרם הצלחנו להפקיע.

 

בנוסף אני רוצה לדבר על עוד חמצן אחר, ועל דלק מסוג אחר שמניעים כאן את המערכת ועל הצורך בעוז, ותעצומות נפש בכמויות מסחריות, היוצאות ופורצות ממך החוצה, ומנשבות בכל החדרים, עד לכדי היותן רוח גדולה, כי בסך הכל בעימות הנורא הזה מתחוללת תמיד מלחמה גדולה בגופך, עם כוח משימה הרסני של צבא לבן, מבקש כל העת בעקשנות וברוע לב, לבלוע ולהכרית ולשבש את האיזון שבינו לצבא האדום שבגופך, או אז אתה מתחבר בגבורה בעופרת יצוקה, דרך צינורות שקופים המשולים לכוחות עזר מן החוץ תגבורת חיים, כדי להביס ולדחוק את הצבא הלבן ולהחזירו למימדיו הטבעיים ואז משתם הקרב והחיילים עייפים, הולכים כולם לנוח, וגם אתה!!! עד למלחמה הבאה....

 

ולכן ולמרות שאתה אפוף ומוקף ומחובק, מכל עבר, את המלחמה האמיתית אתה עושה עם עצמך, בכוחות בלתי נלאים, הגדולים והחזקים מהחיים!!!

 

ואתם, המתנדבים המלאכים המסייעים בלבן, צחורי הכנפיים הבאים בשליחות ממקום בו שכינה שורה, עושים את מלאכת הקודש עם כל הלב ובחרדת קודש ועל כך תודה מכולנו הלוחמים.

 

בני גאון

insert content
קרא עוד